בין דשא ירוק ומבנה מפורק
מתהלכות רוחות רפאים

בין ביתן שרוף, וגדר תיל גבוהה
מתהלכים המתים

בין קבוצות תיירים, משלחות תלמידים, ומדריכים מקומיים,
מתהלך מת אחד, שעדיין ליבו פועם, ודמו חם.

הוא מספר, ומסביר, ומצביע לכל עבר.
בלי רגשות, בלי דמעות, בלי כאב.

רק בערב הוא סיפר, שבקרקוב הוא לא ישן,
רק שוכב ובוהה בתקרה.

מנסים להבין. אי אפשר.
מעבירים ביקרות. איך אפשר?

אני יושבת בפינה, מכווצת, כמו כדור.
מביטה סביבי, רואה מתים, ורואה חיים.
ורואה אותו, ושומעת אותו, ומנסה להפנים.
אי אפשר.

הייתי בבית הקברות הגדול בעולם.
בני משפחתי זועקים מכל פינה.
הייתי, וגם הצלחתי לצחוק.
ולבכות.
ולצעוק.

באושוויץ, בין בני משפחתי המתים,
חברי החיים, והרבה פולנים,
באושוויץ, במקום הנורא ביותר בעולם
התהלך אחד, שהוא קצת מכולם.


הסבר קצר: השנה ב17/3 נסעתי לפולין, עם משלחת של 150 בני נוער.
איתנו נסעו הרבה מורים, מדריכים, הורים, ועד אחד. את השיר הזה
כתבתי עליו, בעצם, והוא מוקדם לו, עם המון תודה, ואהבה.