כמה שאני כועס, אני רותח, רק אמצא אויב, כל יריב אפשרי ואכלה
בו את זעמי. האפשרות שאני אתרגז אינה גדולה ואינני ידוע בפתיל
הקצר שלי אך גם לי יש קווים כשחוצים אותם, משהו בי נדלק. המים
הצוננים שזרמו מהברז הבהירו לי בקרירות שהשותפה שלי שוב גמרה
לי את המים החמים. נמאס לי ממקלחות מהירות וקרות שמוציאות ממני
כל טיפה של חיים וחשק מיני שאני מידית מקשר לתקופת היובש שאני
עובר לאחרונה.
מחד, אני מנסה ליחס את הזמנים הארורים שחברה נשית אינה זמינה
עבורי לתספורת חדשה, שינוי במשקל, מצבי רוח וסממנים נוספים.
מאידך, לצערי הרב כל סימפטום שיחסתי לו גורם ישיר לכשל מצאתי
פעם בה הוא לא רק שלא הפריע אלא אף צוין בחביבות.
אני מנסה לשכנע את עצמי שהערב לא יהיה סתם עוד ערב אולם התמונה
כיצד הדברים הולכים להראות מתחילה לקבל צורה מוכרת מול עיני.
אני יושב באתר בילוי (פאב, דיסקוטק ודומיהם) מזהה מעבר לבר
חמודונת שנועצת בי מבטים בקצב שאיטי אף משלי. אני מעיף בה מדי
פעם מבט, שרק ג'יימס דין בימיו הגדולים היה מסוגל ליצר, לבדוק
אם היא עדין מסתכלת, ממתין לרגע שהיא תשבר ותבוא להציג את
עצמה.
מי זה לידה? גברבר מיותר שהיא תסלק מעליה תוך דקה או שתיים.
טוב מאד, היא נתנה עוד הצצה בי. מנסה לגרום לי לקנא, אוקיי,
ברגע שהליצן יזוז אגש אבל לא קרוב מדי שלא תיכווה מהלהבה שחום
גופי מיצר.
החוצפן הזמין להם משקאות והיא מבלי להתבלבל מרימה את הכוס
ושותה, זה כבר יותר מדי כשאשוחח איתה אקניט אותה על איך ניצלה
את הבחור למשקה חינם.
הבחור שאת אוסף מהלכיו השקופים מזהים מקילומטרים עדין לא ויתר,
חובבן שהדבר הראשון שאני יכול להשוות אותו אליו הם צעדיו של
שחקן שח מתחיל שמנסה מט סנדלרים על שועל ותיק.
ככל שהזמן עובר צחקוקיה ונתינת מלוא תשומת ליבה לקשקושיו
הנלוזים מעבירים בי את התחושה שבקעים מופיעים במגננתה. הדרך בה
היא מורידה את הז'קט שכיסה את כתפיה, הבלטת החזה והמתנה שידליק
את הסיגריה שנעוצה בפיה מבהירים שהמשחק הסתיים, נגמר, המנוול
לא יחזור הביתה לבד (להבדיל ממני), שחמט.
זמזום באינטרקום קוטע את הרחבת התיאוריה המהפכנית שאני עסוק בה
כעת. זהו איננו זמזום קצר אלא זמזום שדואג להבהיר לפלנטה
שברודי הגיע, למרות שאלף פעם ביקשתי שבשעה מאוחרת כל כך ינסה
להרגיע את האצבע החמה על הזמזם.
"מי זה?" אני שואל לשפופרת,
"תרד למטה"
"מיייי זהההה?"
"תרד כבר יא זבל, פיסת צואה...."
כיוון שלברודי אין שפה עשירה כשלי, דמיון להרחיב, להגזים ולתת
מעט צבע למלותיו אני אחסוך נייר ואקטע את שטף דיבורו המיותר
עוד באיבו.
אם פתיחת דלת מכוניתו הוא מתבונן בי ואומר
"עוד פעם אתה לובש את החולצה המכוערת הזאת?"
את ברודי, שיותר גרוע מאישה פולניה שאתה נשוי לה 30 שנה, יש רק
דרך אחת להרגיע והיא לתקוף חזרה. בעודי מתבונן בתערובת המבריקה
של שיער וג'ל שמונחת על ראשו אני מיד מגיב "השיער לא כל כך
הסתדר לך היום או שניסית משהו אחר ואתה מיצג את הגל החדש,
הבלאגן הזה מקדימה זה מהברלנטין?"
לאחר כעשר דקות של עלבונות אנחנו מוכנים לתזוזה ובדרכנו למסיבה
במועדון שכמה מהערבים היותר נחמדים שלי העברתי בו.
את פנינו מקדמים עשרות אנשים שלא מאפשרים לזהות שמלפניהם יש
מועדון. את קהל הבלינים עוצר חבל שתוחם מלבן בו מאבטחים
וסלקטורים שמשתדלים בקפידה להכניס לתוכו רק סלבריטאים ועלמות
חטובות. ברור לי שאם לא אנקוט בצעד ערמומי הסבירות שנכנס הערב
למועדון נמוכה עד לא קיימת.
אנו נעים לצד של המלבן שמרוחק מנקודת עמידת הסלקטורים, פינה בה
עומד מקרר בדמות של מאבטח.
אני מסמן לו להתקרב ומשחיל לו ליד שטר של חמישים שקל ואומר
"ערב טוב אפשר להכנס?"
הוא בוחן את השטר ואח"כ אותי במבט מזלזל ואומר
"נראה לך שבשביל 50 שקל אני אסכן את העבודה שלי"
אני מגיב בטון תקיף " בשביל 20 דולר כל דורמן בניו יורק יכניס
אותך, את החבר העקום שלך והקבצנית הגידמת שעומדת בפינה ממול,
שדרך אגב גידמים זה טרנד שרץ חזק מאד היום באיביזה".
"50 שקל זה לא 20 דולר" הוא ממשיך להתעקש,
עוד אינטיליגנט, אני חושב ועונה לו
"מה אתה רוצה שנביא לך את ההפרש בשקית מלאה במטבעות של שקלים
ואגורות, רק מהרעש בעל המועדון יעיף אותך מכאן על זה שהפרעת לו
בזמן שהוא עסוק בלמסטל שתי ילדות בנות 15, לחמישים שקל תמיד יש
מקום בכיס אז רק תרים קצת את החבל ותאפשר לנו להכנס".
למרות שהזוית שפיו קיבל היא קצת מאימת מה שמשכנע אותנו להמלט
מהמקום זה משפט קצר
"עופו מפה ומהר".
לאחר שהתוכנית נכשלה אין דרך אחרת מלבד לעבור לתוכנית המגירה
המיועדת לשעת חירום.
טוב אי אפשר ממש לקרוא לזה תוכנית או אף לומר שיש איזשהו אלמנט
מתוכנן מראש בה. אתה מפלס דרך לחבל ונאחז בו בחוזקה, גם
כשאנשים מאחוריך מבקשים "סליחה אפשר לעבור", אתה מתנהג כלא
שומע ואוחז בחבל כקרח בפיקציה ששתי השערות שעוד גדלות במרכז
קדקודו באמת איכפת לסובבים אותו לאיזה כיוון הוא יסרק אותן.
אני מעיף מדי פעם מבט נוקשה שמשדר מעט אדישות בסלקטור, שהרי
עוד רגע יקלוט את פצצת הקוליות שעומדת מולו ויתחנן, בבקשה, בא
כנס למועדון.
עשרים דקות עוברות ואני מתחיל להרגיש את היאוש, הנאד הזה מעבר
לחבל הולך להרוס לי את הערב, אמא שלו.
אני בוחן את המיואשים סביבי, סוקר אותם אחד אחד ומנסה על פי
רמת הבאסה על פניהם לנחש כמה זמן הם מחכים, בסקירה עיני נתקלות
בבחורה שתוקעת בי מבט חקרני. לעזאזל זו דניאלה.
הבחורה הזו לפני מספר שנים פירקה אותי לחתיכות במשפט קצר
"אני חושבת שמה שיש בנינו הוא נחמד אבל לא מספיק בשבילי".
כל מה שאני מחפש בבת זוג יש בדניאלה, מראה של נערת טבע, כשחברה
למוצרי בריאות תרצה לפרסם מוצר שלה, המלצתי הראשונה תהיה
דניאלה. מראה שזוף מלא חיים עם עינים גדולות ירוקת. נכון יש
יפות ממנה, אך רק מעטות קורנות כמוה. קומבינציה מופלאה של
אינטליגנציה ושטותניקיות לא פחותה משלי, הילדה מדהימה.
היא עוזבת את מקומה ובחיוך גדול מתחילה לצעוד לכיווני, אני
מרגיש שאני נשרף מבפנים, כל צעד שלה טמפרטורת הגוף שלי עולה
בכמה מעלות, מתחמם, מתחמם, חם, מתקרר, קר, קר, הבחורה עברה
אותי כאילו לא הייתי קיים, קפצה וחיבקה בהתלהבות בחורה נוספת
שעמדה מאחורי.
המום לחלוטין ומיואש מהטמטום של עצמי התבוננתי על הזוג החבוק
שוב, שתיהן הסתכלו עלי וצחקו "היית צריך לראות איזה פרצוף
עשית" דניאלה אמרה והתקשתה לשלוט בצחוקה,
"אתה זוכר את שרון נכון?"
בשרון נזכרתי אבל מה שזכרתי בברור מדוע הייתי קרוע עליה,
הבחורה פשוט יריב הולם.
"אתה כועס?"
"כועס מה פתאום, אולי קצת ברגע הראשון אבל הדרך בה בחנת אותי
מלמעלה למטה והתעלמת מאוסף הגברברים הגדול שקיים פה, הזכיר לי
משפט שנהגנו להשתמש בו לא פעם, שבים יש הרבה סרדינים אבל יש רק
מובי דיק אחד.
היא הסתכלה עלי במבט שאמר אם שכחת אני זו שסגרתי את העניינים
בנינו,
"כנראה ששכחתי אותו" אמרה ולא הוסיפה. אפילו לא מילה אחת
לגבינו כך שיכולתי אולי לשחרר משהו מהמטען שסחבתי איתי כמשקולת
שהאטה אותי בכל צעד שצעדתי מולה. כל מה שהיה לי לומר על שהיא
גמרה איתי עמד מעלינו וחיכה לצאת לאויר, אני כמובן לא אעלה את
הנושא, אך רמיזה אחת שלה תתן לי הזדמנות מצוינת לפתח את הנושא
שמאד מאד הטריד אותי. אבל היא בשלה.
"אז מה שלומך?", קרציה היא לא שמה לב שאני ממתין למשהו.
"היום כבר יותר טוב" אולי כאן אני אמצא את הפרצה לה אני
ממתין.
"טוב חמוד, אני רואה שהחבר שלי קןרא לי שנכנסים אז אני אראה
אותך בפנים, ביי בינתים".
כל כך מתאים לי, אני מחכה לרגע הזה שנתיים, הכנתי את עצמי
עשרות פעמים לפגישה הזו, לשפוך את כל מה שהצטבר בי, והיא פשוט
פרחה לה. אני חייב כבר להכנס. הצלצל שקפטן אחאב נעץ בליבו של
מובי מוביל אותי לנחמה אחת, אני מדמין עצמי על הבר טובע בערפל
נעים של אדי אלכוהול.
לבסוף גם אנחנו כמו רבים אחרים נכנסנו פנימה.
אני להבדיל מרוב חברי הקהילה האנושית אין בי ענין לשמור על
קשר, לברר את שלומם של אנשים שאני מכיר הכרות משנית או שתקופה
ארוכה לא ראיתי אותם. במיקרה ואני נתקל באדם כזה תגובתי
הראשונית היא להתעלם ולהתנהג כמו שמעולם לא נפגשנו, רק אם אותו
מכר יתעקש ורק אז אשוחח איתו. מעין מיזנתרופ שטוען שמי שאין לו
קשר איתו יותר כנראה יש סיבה טובה לכך.
ברודי הוא בדיוק הפוך ממני, עם כניסתנו הוא מברך אנשים מהצבא,
מהאוניברסיטה, מהחוג לריתמיקה או כאלה שנידמה לו שהוא מכיר.
סבלנות רבה לענין אין לי ואני מסמן לו שיהיה ניתן למצוא אותי
ליד החבר היחיד שיש לי ענין בו הערב, הברמן.
צריבה נעימה בגרון מזכירה לי שהאלכוהול מהדרמבוי בדרך למערכת
הדם משם לכל נקודה ונקודה בגוף.
בשתיה קימים שלושה שלבים, השלב הראשון זהו השלב בו אתה מעט
מרוצה יותר מעצמך ומהסביבה. השלה השני שלב האומץ, אתה מפזר את
הגיגך בסביבה, מפלרטט עם הגברברות וקיימת בך התחושה שגבהת בכמה
סנטימטרים. השלב האחרון זהו שלב הדביליות בו רק ידידך הקרובים
עוד מסוגלים לסבול אותך. הבעיתיות הגדולה שזוהי איננה בעיה
אריתמטית שברור לך מראש כמה יש לשתות כדי להגיע לאומץ המיוחל
ולא לעבור לשלב הדביליות, מהסיבה שבכל פעם המינונים משפיעים
מעט שונה.
השכנות שלי לדלפק משוחות בינן בחוסר ענין ומדי פעם מציצות
בגברבר אטרקטיבי שעובר בסמוך אליהן (אחת מהן עם מחשוף מרשים-
אזור בעיתי המחשוף כמה שלא תנסה למנוע זאת העינים שלך תמיד
ינדדו לאתר העור החשוף) אני ממתין להזדמנות שלי ולאומץ
המתקרב.
הזדמנות מגיעה כשהן עומדות עם הגב אחת לשניה, אני מתקרב לבחורה
עם המחשוף ולוחש לה שהחברה שלה קודם ביקשה ממני לומר לה שהדבר
אותו אני רוצה יותר מכל הוא לקשור אותה, בתחילה היא מתקשה לרדת
לסוף דעתי ורק פולטת בבלבול מה? מה אמרת?
אך החיוך על שפתי חברתה שאינה מודעת על מה אנו משוחחים וחושבת
שאני מתחיל עם חברתה, גרם לה לחשוב שיש משהו בדברי. מתחיל שם
דיון שתוך דקות ספורות הן עולות על כך שאני גרמתי למהומה אך
הן אינן כועסות. אני מנצל זאת להציע להן להצטרף אלי למסע קסום
בשרותים שהטיעון המרכזי בשכנועי שהמועדון מחזיק בשרותים תא רק
עבורי. כיוון שאני נראה להן בלתי מזיק הן מקבלות את דברי
בחיוך, לאחר סילוק המחסום בנינו השיחה מתגלגלת והן נראות
משועשעות למדי מדיבורי הטיפשי והבלתי פוסק.
חברתה של זו עם המחשוף מתרחקת בטענה שעליה לומר שלום למישהו
ונעלמת בין האנשים. אני, שהמחשבה ששוב אצא מפה לבד מבהילה
אותי, מנסה דרך חדשה. בעיר הזו קיימת אגדה שאם אתה רוצה לזיין
אתה צריך לרמוז לגברת הנבחרת שיש לך איזה גרם של קוקאין יתום
בביתך הקט. נערת המחשוף מסתכלת עלי מבוהלת מהצעתי ונמלטת למקום
מבטחים, אולי לשרותים (יכול להיות שהגעתי לשלב הדביליות היום
מוקדם מהצפוי?).
כל מצב רוחי הטוב נעלם כלא היה, אני מחפש עם העיניים את ברודי.
כעשר דקות מאוחר יותר אני מזהה אותו יורד בריצה במדרגות
שמובילות לאולם נוסף, הוא רואה את הנפנופים שלי ומתקרב עם מבט
מבועת.
"מה קרה?" אני שואל,
"שמעתי שבחדר השני מנגנים ים בשלאגרים, ים. אני נכנס לאולם
בצעדי ריקוד, מולי מופיעה דמות ענקית שחוסמת מכל חלקיק אור
לעבור אותה. היא נובחת עלי שלום, באותו רגע נזכרתי שלפני שבוע
נחטפתי בעודי מסטול לגמרי מהפאב שישבנו בו".
"באמת לו סיפרתי לי מה קרה באותו ערב",
"לא ממש ברור לי מה היה, אני רק זוכר עצמי מלטף לה את הבטן
וחושב איזה שד ענק, כמה החיים טובים. מדי פעם שחקתי בפלומת
השער שצמחה לה בקצה הקורקבן שלה והייתי משוכנע איך אני מצ'פר
אותה היום בפינוקים בפטמה. כעשר דקות עברו עד שהחליטה לדרוש
יותר, אין לי מושג מאיפה לקחתי את הכוחות או ההכרה וברחתי משם,
ועכשיו היא מאחורי ואני פוחד כמו שלא פחדתי בעבר".
משכתי את ברודי אחרי והסתתרנו מצדו השני של הבר והצצתי, אלוהים
היא היתה ענקית, זהירות טוקיו גודזילה באה.
חיכינו לרגע המתאים שהגיע כאשר הדיג'יי שחרר סילון עשן למרכז
האולם, נצלנו את המיסוך ופרצנו דרך לעבר הדלת. ברודי ראשון
ואני מגמה אחת מאחוריו. היא ניסתה לחסום אותנו בדרך על ידי
נסיון לאגף קבוצת רוקדים נלהבת אך כשידיה השמנמנות כמעט והשיגו
את גופו הכחוש של ברודי, דחפתי רקדן מופתע לזרועותיה והם נפלו
ארצה יחדיו. העפתי בה מבט אחרון, היא רכנה מעל לרקדן ומשמניה
בצבצו במרוח בין האוהל שהיא קראה לו חולצת בטן וחצאיתה, המראה
המחריד נתן לי את הדחיפה האחרונה שלא הייתי ממש זקוק לה.
לא הפסקנו לרוץ עד הרכב, ברודי התניע ובחריקת צמיגים חילץ
אותנו משטח השמדה בו שהינו.
נראה לנו מוקדם מדי לחזור הביתה ושמנו פעמינו לכיוון פאב
שאנשים שמגיעים אליו בדרך כלל הם מהסוג שאני מכנה מחפשים
מחפשות. גם כשהמבחר לא מרשים במיוחד תמיד האווירה תגרום לי
לצאת משם עם חיוך.
לא ממש זכור לי איך זה התחיל, אבל מצאתי עצמי ליד הבר מפטפט עם
מישהי קצת מלאה עם חזה עצום.
את התשובות לשאלותיה אני מפנה לחזה שלה עיני לא מתרוממות מעל
קו תחילת הצוואר (אני לא ממש משוכנע עם אני יודע להתמודד עם דד
בגודל כזה, איך בכלל אוחזים אותו? כל זה שלה או שנדמה לי?)
למרות שברודי לחש לי באוזן שהיא די גרוטאה, אני לא משנה את
הדבר היחיד שאני עדין מסוגל לקבל החלטה לגביו הערב, אני אזיין
הערב. היא רוצה שאלווה אותה לקיוסק ממול לקנות סיגריות. במצבי
אני לא אתנגד לדבר, מפחד שאפגע במטרתי המקודשת ואם רק הייתה
מבקשת הייתי נותן לה גם את הויזה שלי לחודש.
כעשרים מטר מהקיוסק אני רואה את דניאלה עם boyfriend החדש. על
גופתי היא תראה אותי עם הכונפה הזו, אני תופס לה את היד ומושך
אותה אלי ומדביק לה נשיקה. היא אינה מתנגדת להפך, אנחנו דוחפים
אחד את השני לגרם מדרגות סמוך. זמן קצר מאד עובר עד שאני מרגיש
את מכנסי נפתחות והיא על ברכיה מספקת לפיה תעסוקה.
אני מסתכל עליה מלמעלה, אני עומד והיא על ברכיה, מנסה לחשוב אם
באיזושהי דרך נפגע כאן מעמד האישה במה שהיא עושה ואם בכלל על
בחורה להעלב כשגבר מעוניין לשכב איתה מבלי להכיר אותה.
הרי גברים עשו מעשים שלא יאמנו בכדי להרשים נשים, מיתוסים
שהעולם אינו מפסיק להלל, מפארים יופי נשי בדרך כלל ולא
אינטליגנציה נשית ואיתם אין להן בעיה. רק להזכר במלחמה שנערכה
10 שנים בגלל נסיך מפונק שחטף את נערתו של אחר (למרות שעם
הסיפור הזה יש לי בעיה, שני צדדים נלחמים 10 שנים על בחורה
שבטוח כבר לא נראת כפי שנראתה לפני שהמלחמה החלה, גיבור מפורסם
נהרג מחץ מורעל שדוקא פוגע בעקבו, האזור היחיד בגופו שאינו
חסין, צד אחד מאמין שהצד השני לילה אחד מחליט להפסיק את הלחימה
ועוד משאיר לו פרס בדמות סוס עץ ענק, כל הסיפור הזה נראה לי
מצוץ מהאצבע).
יופי זה לא הדבר הראשון שעולה בראשי כשאני מתבונן בה, אבל היא
הדבר הכי קרוב לנשיות כרגע בסביבה.
השיניים שלה שורטות אותי, אבל אני מרגיש שהרגע המיוחל המלווה
בהתכוציות שרירים מענגות מתקרב.
היא התרוממה עם חיוך גדול וקרבה במהירות את פיה לכיוון פי, אני
מזיז את פני בדחיה היא לא באמת מאמינה שאני אתן לה לנשק אותי
עכשיו. היא נצמדה אלי ואמרה
"היה לך טוב? בא ניסע אלי ונמשיך את החגיגה כל הלילה" בקול
מתפנק כפי שמאיר שלו בספרו עשיו הגדיר, הקול השנוא ביותר על
גבר שהרגע שפך את זרעו.
"הייתי מת לבוא אליך אבל ברודי מחכה לי לזוז הביתה" אמרתי בקול
לא משכנע, אין שום סיכוי שבעולם שאני אלך לאיזשהו מקום איתה
כעת. היא בטח גם תרצה לדבר ולהתחבק כל הלילה, לדבר אני יכול עם
ברודי ותמיד העדפתי להרדם לבד.
למזלי ברודי מחכה לנו בכניסה מה שעוזר לדברי להשמע אמינים
יותר.
היא עוד מספיקה להשאיר לי את מספר הטלפון שלה, אותו אני משליך
עשר שניות מאוחר יותר בדרכנו לרכב.
ברודי מוריד אותי בכניסה לביתי. דלת הכניסה לבנין אינה סגורה,
קסדת אופנוע מונחת בין הדלת למשקוף ומונעת ממנה להסגר, הבחור
שמחלק את העיתונים כאן.
כל חמישי בלילה או יותר מדויק לומר שישי בוקר, אני אורב לו
מאחורי הדלת ובכל פעם מפתיע אותו עם שטות חדשה.
פעם אני אלכוהוליסט שמציע לו להצטרך אליו לכוסית, ארס שיוצא
החוצה ומתחיל לספר לו על אישתו השרמוטה, טיפוס נשי שחומד את
גופו או סתם מבהיל אותו מעבר לדלת.
אך הפעם לא הספקתי להגיע לדירתי והוא החל את ירידתו במדרגות,
בזריזות הסתתרתי בפינת גרם המדרגות והמתנתי.
"לא נמאס לך, כל יום שישי אתה מנסה שטות אחרת, כן, אני רואה
אותך מתחבא. אתה לא חושב שאתה כבר קצת מבוגר בשביל השטויות
האלה" מחלק העיתונים אמר שהוא חלף על פני בריצה.
"אני? מה פתאום? אולי ברודי, הוא באמת קצת התעייף לאחרונה, אבל
אני התבגרתי בחיים לא"
"FOREVER YOUNG ".
הרעיון שמחלק העיתונים מעביר עלי ביקורת מרגיז אותי ואני מנסה
לרדוף אחריו בצעדים כושלים כדי להבהיר לו, שהחיוך זה מה ששומר
על עור פני הצעיר והרענן.
עד שאני מצליח להגיע לחצר הבנין הוא כבר התקדם עם קטנועו לבנין
הבא, אני מתיישב על הדשא לאגור כוחות לטיפוס המתיש במדרגות.
משיכות קצובות במכנסי מעירות אותי, בתחילה השמש המסנוורת לא
נותנת לי לראות דבר, כשהראיה חוזרת אלי, אני רואה שלושה ילדים
בערך בני שש עומדים מעלי שאחד מהם מושך ממכנסי את ארנקי.
"מה אתה עושה בדיוק" אני שואל אותו,
"זה שלי"
"יש עוד משהו עלי שהוא במקרה שלך" אני בודק כדי שלא יהיו
טעויות.
לענות לי זה כנראה מיותר והוא הסתובב וברח עם חבריו מהחצר, לא
היה לי את הכוח לרדוף אחריו ואולי גם את החשק.
עוברות להן כמה דקות והילד שלקח את ארנקי מובל על ידי אישה,
כנראה אימו לכיווני.
"סליחה אדוני, הארנק הזה שלך? היא שואלת,
"כן"
"נועם אומר שנתת לו את הארנק"
אני מחייך לנועם ואומר "נכון"
היא מעיפה לי סטירה מצלצלת, זורקת עלי את הארנק וצועקת
"סוטה" וגררה משם את נועם.
אני קם, מדדה במדרגות לדירתי, אני נופל על המיטה שמחשבה אחרונה
עוד עוברת במוחי
"הסטיה היחידה שאולי באמת קיימת בי היא הרצון להשאר צעיר וזו
לא באמת סטיה ואולי כן".
מהזיותיו של אדם קודח |
