ראשים אפורים עומדים מזילים דמעה,
חושבים על האחת שמהם הלכה.
מצדיעים לה בפעם האחרונה,
ומכסים אותה באדמה.
אח"כ, מסיבה לא ברורה, הם מבקשים ממנה מחילה,
אנו מצטערים הם אומרים על מה שכאן קרה.
הבכי עצום מגיע עד השמים,
אלוהים שם מביט על הידיים,
מה עשיתי הוא לוחש בתדהמה,
איך לקחתי חיים של צעירה כה תמימה.
ואם מסתכלים הצידה מחפשים הסבר לעצובים,
ורואים ילדים רצים זורקים פרחים על הקברים.
פניהם קורנות משמחה,
הם לא קשורים לנהר הדמעה.
צוחקים ונהנים, משחקים תופסת בין הקברים,
והם לא מבינים למה אנחנו עצובים,
כי כנראה הם יודעים מהי משמעות החיים.