אף פעם לא כתבתי באמת מכתב שלא יגיע לאף אחד, אולי לפח שלי.
והנה עכשיו אני כותבת אחד כזה לך. בתוך תוכי אני מקווה שהוא
יגיע אליך פעם ותקרא אותו. אני רוצה שתדע שאני אוהבת אותך.
לא שיש לי מה להציע לך הרבה מבחינה חיצונית, אבל מבפנים אני
אדם שונה לגמרי ממה שחושבים, או לפחות נדמה לי שחושבים. אני
בכלל לא מכירה אותך.
אתה לא איזה ידיד שלי, ואני בכלל בעצם לא יודעת אם אתה יודע
שאני קיימת. כאילו בטח ראית אותי מלא בבית ספר וכל זה, אבל אתה
כנראה לא יודע עלי שום דבר חוץ מהשם שלי, וגם זה בודאי לא
בטוח. הייתי אומרת שאולי אתה אפילו לא ראית אותי בבית ספר אבל
זה לא הגיוני.כמו שהיה היה אז עם מישהו, זה לא כל כך עקרוני
עכשיו מי זה, אבל עכשיו בעצם שאני חושבת על זה, אני יודעת שהוא
הסתכל עלי באמת, ולא דמיינתי את זה.
זה די פתטי שאני רושמת לך מכתב שבו אני אמורה לספר לך שאני
אוהבת אותך בעצם דלוקה עליך, ומדברת עליו. אבל זה לא משנה
עכשיו יש לו חברה גם ככה. וזה עוד יותר פתטי שאני מספרת לך פה
על חברה שלו. אולי זה באמת מסביר את העבודה שאני לא יכולה
לאהוב אותך כי אני לא יודעת עליך כלום, בכל אופן לא יותר ממה
שאתה יודע עלי.
אני לא אוהבת אותך, אני בטוחה שאם אכיר אותך יותר טוב, אוכל
להתאהב בך אהבה אמיתית בקלות, אבל עד עכשיו אני יכולה להגיד רק
שאני דלוקה עליך. אהבה היא רגש עמוק ביותר, שצריך להתאמץ מאוד
בשביל להגיע אליו. אני לא יודעת אם אהבתי מישהו באמת. אולי את
אופיר, אולי זאת הייתה אהבה. אותם הפרפרים והתחושות שהרגשתי
כשהייתי אתו. וכל אותה שנאה שהרגשתי אליו ברגעים רבים ביותר,
אבל אומרים הגבול בין שנאה לאהבה דק ביותר, אולי זה נכון. יש
לי כל כך הרבה אהבה להעניק. למען האמת אני רק חושבת על אותה
האהבה רוב היום, אני לא יודעת למה אני בכלל מתחילה לספר לך את
כל זה. אולי כדי שתכיר אותי טוב יותר, שיהיה לך מין ריבוע כללי
עלי, אבל כמה שאני מקווה בלב שלי, שאולי בכל זאת המכתב הזה
יגיע לידיים שלך, אני יודעת שלא. כשאני כותבת את זה אני מרגישה
שאני מדברת לעצמי, כמו שאני עושה די הרבה, רק שהפעם זה מלווה
בכאבי יד לא נורמליים. שטויות. אבא שלי בטוח שאני רושמת איזה
סיכום חכם ביותר. אבל אני סתם משחקת אותה לומדת. שומעת שירים
בין רוק קל לאלטרנטיבי. מושפעת ממוזיקה שאחרים שומעים. אבל ככה
זה עם מוזיקה. אחד אומרת לך איזה שיר, שומע מתלהב, מתמכר
ללהקה/זמר, לסגנון, מתמיד. נהיה שפוט.
אם באמת הייתי מביאה לך את המכתב הזה, הלוואי והייתי יכולה
לראות איך תגיב. למשל אם זה היה ליאור הוא צוחק לי בפנים. אם
אני הייתי מקבלת אחד כזה, הייתי מתאהבת לגמרי באותו אחד שכתב
אותו. אבל אני זאת אני, אני מאוהבת בעצמי גם ככה. ודברנו על זה
שיש לי נטייה להתאהב בכל דבר שאני רואה עם סלקציה מנמלית. רוב
האנשים שספרתי להם שאני רוצה אותך אמרו לי שאתה הבחירה הנכונה,
לפחות הפעם סוף, סוף. בעצם כולם אמרו לי את זה, חוץ מאחת, אותה
אחת שאמורה להיות החברה הכי טובה שלי או לפחות מתיימרת להיות
אחת כזאת. אני לא יודעת למה אנחנו חברות בכלל. היא הניגוד
הטוטאלי שלי, נו מילא שיהיה. הלוואי והיית הידיד הכי טוב שלי.
הלוואי ויום אחד היית בא אלי ואומר לי עד עכשיו היינו הידידים
הכי טובים, את סיפרת לי על בנים, אני ספרתי לך על בנות. תמיד
על אחד מאתנו חיפש מישהו שישלים אותו, ובעצם כל אחד מאתנו היה
כאן, ועד עכשיו לא הבנתי שאת לא רק חשובה לי בתור ידידה, אלא
אני אוהב אותך. ואז הייתי הבן אדם הכי מאושר בעולם. הייתי
מנשקת אותך. שמחה כמעט כמו בן אדם שזכה בכל הקופה בלוטו. אבל
זה רק משהו שמתאים לי להגיד.
אני כל הזמן חושבת מה אני אעשה עם כל המידע המפליל הזה אחרי
שאני אגמור לכתוב אותו, אני חושבת שאני משתפת אותך, את עצמי
בעצם במחשבות הכי עמוקות שישבו לי חודשים בראש, והדחקתי אותם.
לא ישבתי עם עצמי ואמרתי מה באמת קורה לי. ומה באמת קורה לי?
בהתחלה אמרתי לך שאין לי הרבה מה להציע לך חיצונית. לדעתי יש
לי פנים יפות, יפות יותר מהרבה אנשים שאני מכירה שנחשבים דווקא
נורא שווים. אבל מה שבאמת קובה זה הגוף. וזאת הבעיה שלי. ואתה
בטח שואל את עצמך, טוב אתה לא כי אתה לא תקרא את זה, אם הגוף
שלי כל כך מפריע לי למה אני לא עושה כלום? אז את האמת זה לא כל
כך מפריע לי, ואני די משתדלת לעשות משהו, לא תמיד זה כל כך
עוזר. זה קשה.
אבל עברתי הרבה חוויות קשות בחיים. בעצם לא כל כך. אבא שלי לא
מרביץ לי 3 פעמים ביום, הוא האבא הכי טוב שיש, ואימא שלי לא
נרקומנית זונה, למרות שהיא בן אדם בלתי נסבל לעתים קרובות
ביותר. כואבת לי היד, הכתב שלי כבר ממש נהיה זוועה. יש לי כתב
מוזר. לפעמים הוא יפה עד טירוף, ולפעמים אני בעצמי לא יכולה
להבין מה כתבתי.
הלוואי ותקרא את זה, ובעצם מה זה יעזור שתקרא את זה. הרי זה
בטוח כמעט ב-80% שאפילו שאתה ילד כזה מקסים כמו שכולם אמרו לי
עליך, זה לא אומר שתקרא את המכתב ותתאהב בי עד טירוף חושים,
שיגעון רציני. או לפחות תנסה ללמוד להכיר אותי, ותשים אותי
בתור אופציה בצד. הלוואי והייתי מכירה אותך ויודעת מה חשוב לך
יותר האופי או היופי .
אתה יודע, תמיד אמרתי לעצמי, שהיופי זה סתם שטויות בשבילי
ובינתיים כל הילדים שנדלקתי עליהם, אף אחד מהם לא היה איזה
ידיד שלי לפני, אז כל אותם ילדים, כמוך, ראיתי, אהבתי, לקחתי.
בלי לדעת מה יש באמת בפנים.
חשבתי שאני יכולה ללמוד עליך לפי העיניים החומות שלך שאני כל
כך אוהבת, או השפתיים, ההליכה, צורת הלבוש, הנעליים, החיוך,
ואפילו רווחים בין השיניים... פתטי, לא? וטעיתי.
רק אחרי שדברתי עם ילד אחד, הבנתי כמה אנשים שונים ממה שהם
נראים.
קח למשל אותי, ליאור אמר שהוא חושב שאני יבשה כזאת, ואולי אני
באמת נראית ככה, אבל אני לא מרגישה ככה. ניקח כדוגמה את אותו
ליאור, נתעלם מזה שהוא בכלל לא יודע עלי בחמש אגורות, ונגיד
שמותר לו להסיק מסקנות לגבי. הוא חושב את עצמו גבר כל יכול,
והוא בכלל לא כזה, אז אני אותה אחת "היבשה" מעיזה יותר ממנו -
בדוק, מוכח. ליאור הוא רק דוגמה אחת קטנה. אני יודעת שאני
יכולה יותר מאנשים אחרים שנחשבים דווקא כן בסטייל גבוה, אני
חושבת שאתה מבין למה אני מתכוונת. אתה לא צריך הסברים.
עכשיו אני מצטערת שלא כתבתי את המכתב במחשב, שינוי שמות קטן,
ואולי זה היה יכול להיות הלהיט הבא בבמה חדשה. העט מתחיל
להיגמר, כן גם היד שלי. והכל על סתם. נו טוב לפחות אבא שלי
חושב שאני איזה חרשנית משקיענית, ואני יודעת כמה זה משמח אותו,
אז למה לא לעשות לו טוב על הלב? רציתי ללמוד עכשיו באמת אבל לא
היה לי מה/כוח/רצון וכביכול.
אני כנראה מושפעת מכל מיני סרטים/ספרים/סיפורים - מחק את
המיותר, שבהם כותבים למישהו מסוים מכתב, שוכחים לגמרי מאותו
המכתב, וכעבור תקופת זמן מסוימת ביותר אותו אחד שהמכתב נכתב
עבורו, מוצא אותו בדרך מסוימת גם כן, וחיי השניים משתנים על
סדרם. מרגש, לא? אני כנראה חייה באמת בסרט/בועה - מחק את
המיותר פעם נוספת.
עוד לא התחלתי עם זיוני המוח שלי עם התיאוריה החכמה שכל החיים
הם הבל הבלים, כה אמר קהלת, וגם גלילה רון פדר עמית, לצורך
הדיוק, ב"מקפצים טקילה" - ספר שווה כל עץ שמת, נגמר, בעברית -
נכרת, בגללו.
יש לי עוד המון מה לספר לך. היד שלי כבר לגמרי נשברת, אני לא
רוצה לסיים את המכתב הזה, אני גם לא יכולה להמשיך לכתוב אותו
בזמן אחר. מכתבים כאלה כותבים רצוף או לא כותבים בכלל. אני כל
שניה מדפדפת במכתב ומתלהבת מהכמות/איכות, פסיכית, לא?
מה שאני כבר מנסה להגיד לך בכל הדפים המזוינים האלה: אני רוצה
אותך!
אני עוד לא אוהבת אותך, דלוקה עליך רצח ואפילו יותר. אני כל כך
שמחה שרשמתי לך את כל זה. למדתי על עצמי כל כך הרבה. הבנתי
שבעצם אני רק כל החיים שלי מחפשת, ומחפשת, ובעצם איך אני רוצה
למצוא משהו, אם אני לא יודעת מה אני מחפשת?
אני חושבת שאני יודעת כל מיני דברים, ובעצם לא יודעת כלום.
חושבת שאני מסובבת את כולם על האצבע הקטנה שלי (הזרת?!) ובעצם
אני רק עוד חוליה חלשה (שלום?) בשרשרת ענקית של חוליות חלשות
יותר, וחלשות פחות.