"כואב לי הראש.
הם משגעים אותי. תמיד אומרים לי מה לעשות.
די! נמאס לי...
אני עייפה. הבחירה הייתה שלי, אני מדוכאת מדי.
אתם עוד תצטערו כשאני אלך.
אני לא יכולה לשמוע אותם עוד! אני מנסה לא להקשיב להם, לא
לעשות מה שהם אומרים - אבל הם לא יוצאים לי מהראש. אני רוצה
חופש. חופש מהם. שילכו מכאן כבר.
פעם אחת, הם אמרו לי:
"אנחנו לא נלך לפניך, את רוצה תלכי, אבל אולי אפילו נלך
אחריך."
ידעתי שיש סיכוי שהם יעשו את זה, כי הם תמיד עשו את מה שהם
הבטיחו, אבל כבר לא היה לי מה להפסיד - לקחתי את הסיכון.
הלכתי, אבל לא כל כך מהר.
בהתחלה דפקתי את הראש בקיר 3 שעות בכל יום, חשבתי שזה יכאב להם
והם יכלו, עד שקבלתי זעזוע מוח רציני, שכבתי שבוע בלי הכרה רק
אני והם, והם, ושוב הם.
אז הבנתי שבדרך הזאת זה לא ילך.
אח"כ ניסיתי לשתות אקונומיקה - חשבתי שזה ינקה את המחשבות
השליליות שלהם, אבל שוב חזרתי לאותו בית חולים.
הדלקתי קטורת, נרות, טקסים, תפילות, ברכות ומה לא, ולא.
הם לא הסכימו ללכת.
אז אמרתי, אם מוחמד לא יבוא אל ההר, ההר יבוא אל מוחמד.
לקחתי סכין, וחתכתי את העורק הראשי, בהתחלה ראיתי את הדם שלי
מתפרץ כמו במזרקה, ואז אבדתי את ההכרה."
קראתי את החיבור שלי בכיתה.

"נטע - לי, תישארי בכיתה אחרי השיעור." היא אומרת, המורה.

סוף שיעור.

"נטע - לי, אולי את רוצה לדבר עם היועצת?" היא שאלה אותי.
"את חושבת שבגלל שכתבתי כמעט חיבור אני צריכה לראות יועצת?
המורה אין לך הבנה בגרוש, יש לך אולי תאור שני בספרות, אבל את
לא ידעת לנתח שיר פשוט ביותר. בעצם המורה אני חושבת שאת צריכה
לראות יועצת. בעצם אני חושבת שהבעיה שלך היא שאת לא מקבלת זין.
המורה את צריכה זין." אמרתי לה. כל פעם שאני נזכרת בזה, אני
מתפוצצת מצחוק.
היא התכוונה להעיף לי סטירה, עצרה את עצמה באמצע, לא שכחה את
המעמדות.
יצאתי מהכיתה, אלעק יועצת.
חשבתי על מה שהמורה אמרה, למה לעזאזל אני צריכה לראות יועצת,
זה לא שבאמת יש לי קולות בראש, ומה אסור לכתוב חיבור כזה? מה
זה המאה ה-19 פה?
ואיך לעזאזל יש לה תואר שני בספרות אם היא לא יודעת לנתח יצירה
פשוטה ביותר של דליה רביקוביץ'? ואולי בעצם יש לה הבנה כל כך
מעמיקה, שאפילו אני לא מסוגלת לחדור אליה.
חשבתי, וחשבתי על כל זה.
החיבור הזה היה מסריח, לא נורא - הכל מסריח.
גם אני מסריחה. לא הייתי בבית כבר שבועיים - לא יודעת למה.
להורים שלי בכלל לא אכפת, אז למה לי, קטינה שעוד אפילו 16 לא
מלאו לה, צריך להיות אכפת?
לבית ספר אני ממשיכה ללכת, רק כדי לראות כמה שהכל בו דפוק.
אני הולכת לים, אני כבר שבועיים ישנה בים.
זה לא שאני לא מתגעגעת למיטה שלי, עם המצעים של פו הדוב,
והתמונה של ברני בדיוק  מעל הכרית שלי, על התקרה, כדי שאני
אוכל לראות אותו לפני שאני נרדמת, גם לדפנה אני מתגעגעת.
ואפילו לאוכל.
אני מבטיחה שאם הם יגידו לי לחזור הביתה, אני אקרא לה אימא,
והפעם אני לא אלך להקיא אחרי הארוחה.
אני לא צריכה לראות יועצת.
כי אני בסדר, נכון?
"נכון," הם אמרו לי. "אנחנו בסדר."
את לא אשמה, הם השתלטו לך על הראש, את לא אשמה.
די תלכו ממני כבר, תלכו מכאן.
"אנחנו לא נלך לפניך, את רוצה תלכי, אבל אולי נלך אחריך."
ידעתי שיש סיכוי שהם יעשו את זה, כי הם תמיד עשו את מה שהם
הבטיחו, אבל כבר לא היה לי מה להפסיד - לקחתי את הסיכון.
הלכתי, אבל לא כל כך מהר.
בהתחלה דפקתי את הראש בקיר 3 שעות בכל יום, חשבתי שזה יכאב להם
והם יכלו, עד שקבלתי זעזוע מוח רציני, שכבתי שבוע בלי הכרה רק
אני והם, והם, ושוב הם.
אז הבנתי שבדרך הזאת זה לא ילך.
אח"כ ניסיתי לשתות אקונומיקה - חשבתי שזה ינקה את המחשבות
השליליות שלהם, אבל שוב חזרתי לאותו בית חולים.
הדלקתי קטורת, נרות, טקסים, תפילות, ברכות ומה לא, ולא.
הם לא הסכימו ללכת.
אז אמרתי, אם מוחמד לא יבוא אל ההר, ההר יבוא אל מוחמד.
לקחתי סכין, וחתכתי את העורק הראשי, בהתחלה ראיתי את הדם שלי
מתפרץ כמו במזרקה, ואז אבדתי את ההכרה.

מי כוס אמק העיז להגיד לה שהיא לא בסדר וצריכה לראות יועצת?