השעה - 23:00. יום שלישי.  בחוץ שקט וחשוך.   הם כבר מחכים לי
- אני פותח את החלון ומחליק דרכו בזהירות מטה.   שריקה קצרה
אחת - זה האות.   לאט לאט מקיפות אותי ספק דמויות ספק צלליות
שיוצאות מבינות לחשיכה.   כולן שחורות - מוסוות בחסות העלטה.  
"דייקת.  יפה מאוד.  זו תכונה שהבוס יעריך.   שים את כיסוי
העיניים ובוא איתנו"   למה אני צריך כיסוי בחושך הזה?...
ממילא אני לא רואה כלום...  אבל - הם שקובעים. אני שם את
הכיסוי ומרגיש ששתי ידיים אוחזות בי ואני מוכנס למכונית.  
המנוע שקט, אך לפי הרעידות הכמעט בלתי מורגשות אני מבין שהוא
פועל.  אנחנו נוסעים כבר יותר מעשרים דקות ועדיין אין סימן לכך
שמחוז חפצנו קרוב.   "לאן אנחנו נוסעים?..."  - אין לי מה
להפסיד...  "שתוק"   הם לא ששים לנדב מידע...  האוטו קופץ
לעיתים קרובות - אני מנחש שאנו על דרך עפר.   עצרנו.   הדלתות
נפתחות וידיים גסות מושכות אותי בברוטליות החוצה.   ראשי נחבט
בדלת המכונית ואינסטנקטיבית אני פולט "איי!", יש חמה מונחת על
פי - "זה לא מקום לנקבות או רכיכות, אתה יכול לחזור עכשיו
הבייתה".   באמת נראה להם שאחרי כל מה שעברתי אני ארצה לחזור
הבייתה?!  "לא תודה" אני עונה.   אני מובל אל תוך מה שאני מנחש
שמבנה הוא (הרוח כבר לא מציקה, ואני שומע רעש עמום של
איוורור).   "אתה רשאי להוריד את כיסוי העיניים עכשיו"  אני
מושך את הכיסוי ולא מאמין למראה עיניי.   אולם גדול ומואר, שכל
קירותיו צבועים בצבעים פסטורלים ואופטימים, ואשר מלא בעשרות
מיטות, ועליהם ישנים עשרות ילדים (!), מתינוקות רכים, ועד
לנערים בני 15-14.   אני פוער את פי בתמיהה ואומר - "איפה
לעזאזל אנחנו?"  "ששש..." מהסה אותי קול רך, "אתה תעיר אותם...
בוא אחרי" רק עכשיו אני שם לב לאישה שעומדת בפינת האולם, לבושה
כולה בלבן, שבולט מאוד על רקע עורה השחום כמעה.   צעדיה אינם
נשמעים, היא מרחפת כמעין נוגעת-לא נוגעת בריצפה, ממש כמו חתול.
 היא צועדת לאורך אחד הקירות ולפתע נעצרת.  היא נוקשת על הקיר
פעמיים, וחור נפער בו.   היא מסמנת לי להכנס דרך החור שנפער.  
אני מוצא את עצמי בחדרון קטן וחשוך, כאשר במרכז החדר שולחן,
ומאחוריו ישנו כסא מנהלים מסובב כך שגבו פונה אלי.   אני מזהה
עשן של סיגר איכותי בחלל החדרון.  אני מתיישב על כסא פשוט
שעומד לפני השולחן.   "אני מבין שיש לך משהו בשבילי"   קול
נמוך ומחוספס.   "נכון."  אני עונה.  "אפשר לשאול מדוע פנית
אלינו?..."  שואל הקול.    "מכמה סיבות, הראשונה שבהן והחשובה
שבהן היא שאני זקוק לכסף"  עניתי.  "אם כך, ניגש ישר לעסקים -
הבאת את התוכניות?"  "קודם אני מבקש לראות את הכסף" - אף פעם
אי אפשר להיות יותר מדי זהיר...  "מתחת לכסא עליו אתה יושב
תמצא תיק.  הכול בפנים - 10,000 דולר בשטרות של עד חמישים.
עשר במזומן, ועוד עשרים לחשבון שנתת לנו. עכשיו אם תואיל בטובך
להעביר לי את התוכניות"  אני מגשש בידי תחת הכסא, ומוצא את
התיק.  אני שולף את התוכניות מהכיס, ומניח אותן על השולחן.
"כל המתכונים כאן. זהו פיתוח חדש מאוד שלי. אני קורא לו -
"מטרנה"  - תחליף טבעי לחלב אם.  עם התוכניות תמצא גם מרשמים
ל'מטרנה +' ו'מטרנה פרימיום' ".   "מצוין.  צא בדרך בה נכנסת,
בחוץ תחכה לך מכונית שתיקח אותך לכביש הקרוב ביותר. אני מקווה
שאין צורך להזכיר לך לא להוציא מפה   ש ו ם    ד ב ר."  זה
בסדר... יותר מדי סיכונים כרוכים בהדלפה... אני אהיה זה
שיפסיד...  אני חוזר בדרך בה נכנסתי - דרך הדלת בקיר, מעיף מבט
אחרון על האולם הגדול, והחוצה.  אני נכנס לתוך מכונית שחורה
שעומדת קרוב למבנה.  הנהג, אדם לבוש שחורים, מושיט לי את כיסוי
העיניים.  אחרי בערך חמש דקות נעצרת המכונית.  "הגענו.  כאן
אתה יורד."   אני יורד, ומוצא את עצמי בטרמפיאדה, שנראית עכשיו
שוממת לחלוטין.  אני עומד כאשר ידי מושטת לעצירת טרמפ.   בראשי
רצות כבר התוכניות לשימוש בכסף...  התנועה לא כל כך ערה בשעה
זו...  אני יורד אל שפת הכביש - חשוך, אולי אם אעמוד קרוב יותר
לכביש יהיה יותר סיכוי שמישהו יעצור לי...  אני עייף...
מכוניות לא עוצרות... אני מניח שאני נראה מעט חשוד... בכל זאת
- אדם לבוש בגדים כהים, בשנות השלושים לחייו, שעומד ב- 2:00
בלילה באוטוסטראדה בנתניה בעודו אוחז תיק ג'יימס בונד הוא לא
המחזה הכי מרגיע בעולם...  משאית מתקרבת.  אולי הוא יעצור
לי... אני מנופף בידי... הנהג כנראה לא שם לב - אך אני אעצור
אותו ויהי מה!   אני קופץ לנתיבו ומנופף תוך שאני צועק "תעצור!
תעצור!"  למה הוא לא בולם?  למה הוא לא עוצר?! ברגע האחרון
אני מנסה לזנק, אך אני מבין שגורלי נחרץ, ולפני שהמשאית פוגעת
בי, אני מבחין בפרסומת שמרוחה על צידה - "תחליב חלב אם - מזון
לתינוק שלך..." - האין זה אירוני...

אור חזק... מכאיב לעיניים... איפה אני?... שקט... מבעד לחרכי
העיניים שלי אני מבחין בקירות לבנים שסוגרים עליי... איפה
אני?... זה לא בית חולים - יותר מדי שקט ונקי פה... זה גם לא
הבית שלי. לא, ללא ספק אף פעם לא הייתי פה. אני מנסה להתרומם -
אך כוחותי נטשו אותי וגופי כמו בוגד בי... לפתע אני שומע צעדים
מתקרבים... ואז אני שומע את דלת החדר בו אני נמצא נפתחת ודמות
פוסעת לתוך החדר... זו אישה - אולי אחות?... היא ניגשת אלי -
"הנה החולה שלנו התעורר... קח - תבלע את הכדורים האלו" אני
מבחין במבטא חלש - כמעט בלתי מורגש בקולה. חולה? חולה במה? למה
אני פה?... לפתע - כמו אור שמתחיל להתגלות בקצה של מנהרה החלו
לחזור אלי שביבי זכרונות - העיסקה, הכסף, והמשאית... "אנא ממך
- קח את הכדורים" מתעקשת האחות. למה? מה הם יעשו לי? אבל היא
כבר יצאה מהחדר... אני לוקח את הכדורים - אין לי מה להפסיד,
אולי הם יקלו על הכאב הנוראי הזה... אני בולע את הכדורים.
כלום. שום השפעה. אני שם לב שהחלון משנה צורתו לעגול... והתקרה
מתקרבת ומתרחקת חלופות...  עציץ סגלגל צומח לו לפתע במרכז
החדר, וממנו יוצאים עשרות גמדים שרוקדים במעגלים... הדלת נפתחת
והאחות פוסעת פנימה... רגע, מקודם לא היו לה כתמים אדומים
וכתומים על הפנים! והידיים שלה לא היו כאלו ארוכות... אני
מרגיש עייף... פיה של האחות, או יותר נכון היצור מפיק צלילים
שונים שלא מתקשרים לשום דבר... חושך...
כאב ראש. חדר ענק מלא במכונות אפורות שמפיקות המהום קצוב
ומכני. אני מבחין שליד כל מכונה שוכב לו אדם, אשה או גבר,
שמחובר להמון צינורות שיוצאים מהמכונה. כולם נראים ישנים. לא
מדברים - לא זזים, רק שוכבים ומחוברים לצינורות. אני שוכב על
מיטה נוחה, ומחובר גם אני לאינפוזיה כזו מיוחדת, כזו שנכנסת לי
היישר אל מרכז הבטן. אני מניח שגם אני מחובר לאחת מאותן מכונות
גדולות, ומסובב את ראשי לבחון אותה מקרוב. צדקתי - מאחורי
ניצבת מכונה גדולה, שממנה יוצאים צינורות שונים אשר בהם זרימה
מתמדת של נוזלים. אדם בחליפה לבנה ובמסכת רופאים מתקרב אלי
ובודק את הצינורות. "איפה אני?" אני שואל. "מכיון שאתה עומד
להיות מורדם אני יכול להגיד לך. אתה נמצא במכון חדיש, בו אנו
בודקים השפעתו של מזון תינוקות על בני אדם בוגרים. מעתה ועד
סוף חייך תהיה שכוב על המיטה הזו, כאשר גופך יוזן במזון חדש -
'מטרנה' שמו, ואולי בעתיד תוצאות הניסויים האלו יביאו לפריצת
דרך בתחום המזון המהיר. נחמד לא? יש לך איזה שהוא דבר אחרון
להגיד לפני שאני מרדים אותך סופית?". אבסורדי ככל שזה נשמע,
הדבר נראה לי הגיוני. כל כך מוזר, אבל הגיוני במידה והדבר
היחידי שיכולתי להגיד היה - "אתה יודע שאני המצאתי את
'מטרנה'?..." שמתי לב להבעת הגיחוך שהופיעה על פניו של האדם
שיהפוך בעוד שניות מספר לתליין שלי, ואז בבת אחת הכל החשיך.