יוני בועט בכדור, המונח לפניו על הקרקע, בכל כוחו. הכדור עובר
במעופו את השער עליו מגן טל, אחיו התאום. הם משחקים במגרש
הכדורגל הנידח, מתחת לבריכת הקיבוץ. הכדור מגיע אל הכביש, שליד
המגרש, קופץ ומתגלגל במורדו, עד שנעלם מעיני הילדים.
'יא אפס. לא יכולת לעצור אותו?', שואל יוני בזלזול. 'אני אפס,
ואתה בועט עקום, כמו שאתה משתין', אומר טל ומסמן בידו קו עקום.
יוני מעווה את פניו בכעס. 'מה אתה מזיין ת'שכל? אני בועט כמו
שפילגר'. 'שפיגלר לא שפילגר. אולי תלמד כבר לדבר?', סונט בו
טל. 'שלא תגיד לי איך לדבר', צועק בכעס יוני ומתקדם באיום לעבר
אחיו. 'אתה תמיד מתבלבל כשאתה יודע שאתה לא צודק', אומר טל
ומאגרף את ידיו. יוני נעצר רגע ואז אומר, 'לא נכון, זה רק
במילים ארוכות'. 'שפיגלר זה לא ארוך'. טל מגחך ויוני, שמבחין
בכך, ממשיך להתקדם לעבר אחיו באיום, עד שנעמד מולו. טל נרתע
לרגע בחשש.
'טוב, תלך ותביא ת'כדור'. מסנן יוני בחוסר סבלנות. 'תביא אתה',
עומד טל על שלו. 'לא. אתה תלך', 'למה אני?', 'למה, אתה השוער',
אומר יוני באיום. 'מי שבעט מביא', ממלמל בשקט טל.
מכונית פולקסוואגן גדולה נעצרת בקצה המגרש. ארי ואחותו הקטנה,
ורד, יורדים מהרכב. שני התאומים מפסיקים לרגע את ויכוחם
ועוקבים אחר המכונית ונוסעיה. טל מרים בביישנות את ידו ומסמן
לורד לשלום. היא מחזירה לו נפנוף ומחייכת. בזווית עינו, קולט
טל את יוני, המחייך בזלזול, ומוריד במהירות את ידו.
'חכי לי כאן. אני מביא ת'עוגה מריקי. אל תיעלמי לי', אומר ארי
והולך. ורד מהנהנת בראשה תוך שהיא מתקרבת אל מגרש המשחקים.
'כדאי לך להביא אותו', מסנן יוני באיום. טל מסתובב בחזרה אל
אחיו, 'מה תעשה?', הוא שואל בפחד מעושה, 'שוב תרביץ לי?', 'ואם
כן, מה?', מזלזל בחזרה יוני, 'שוב תבכה לאמא?'. 'אני אף פעם לא
בוכה לאמא. אתה יודע שלא', מתלהט טל. 'אתה כמו תינוק', אומר
יוני ומרים את ידו בתנועת ביטול. 'אני תינוק? זה רק בגלל
שהבקעתי ראשון', 'אתה תמיד מבקיע ראשון ובסוף מפסיד'.
ורד נעצרת לידם. 'מה אתם עושים?', היא שואלת.
שני הילדים משתתקים ומסתובבים אליה, אך לאחר רגע, חוזרים
ופונים זה מול זה, מבלי לענות לה. 'טלי, מה אתם עושים?', חוזרת
ושואלת ורד. 'משחקים "הבקעות"', עונה טל בשקט. 'יופ', מתלהבת
ורד, 'אפשר גם?'. 'את יודעת בכלל לבעוט?', מזלזל בה יוני. היא
מעווה את פרצופה לעברו. 'יותר טוב ממך, זה בטוח', מחזיר לו טל
באומץ.
יוני מסתובב כעוס אל טל. טל מחייך חיוך קטן ומתעלם ממנו. מבטו
מצטלב עם מבטה של ורד והם מחייכים אחד אל השני. 'אה, אז איפה
הכדור?', תמהה ורד.
יוני וטל מסתובבים בחזרה אחד אל השני. 'טלי כבר מביא אותו',
מחקה יוני את קולה של ורד ומחייך אל טל בזלזול. טל פונה בפנים
כעוסות אל ורד ואחר אל יוני. הוא מסנן 'מנייק', ומסתובב, ללכת
להביא את הכדור. בחולפו על פני ורד, היא תופסת אותו בידו,
'רוצה שאני 'יבוא איתך?' טל מהסס, במבוכה. הוא מסתכל לעבר מורד
הכביש ואחר אל יוני, המגחך בזלזול, ופונה אל ורד, 'לא, לא
צריך. אני כבר חוזר'. ורד עוקבת אחריו כשהוא רץ אל קצה המגרש.
היא לא חשה ביוני שמתקרב בינתיים ונעמד לידה. טל נעצר לפני
הכביש. הוא מסתובב אל ורד ויוני, מהסס לרגע, ומחייך, ספק
באומץ, ספק בפחד, ומיד הוא מסתובב ונעלם בהמשך הכביש.
ורד מחליטה לחכות לטל ליד האוטו של אחיה. יוני מהסס רגע ואז
הולך בעקבותיה. 'לאן את נוסעת?, הוא שואל תוך כדי הליכה.
'לעפולה', עונה ורד בהתנשאות, מבלי להסתובב אליו. היא נשענת על
המכונית. יוני נעמד לידה, מעביר משקל מרגל לרגל בחוסר מנוחה.
הם עומדים כך בשקט כמה רגעים.
'טל מגיע מחר לבית ספר?', שוברת ורד את השתיקה בשאלה. 'בטח. גם
אני. למה?', 'כי יש לנו מתמטיקה מחר', 'אז מה?', מקשה יוני.
'אנחנו יושבים ביחד', עונה לו ורד בהתלהבות, 'מזל, כי בלעדיו,
לא הייתי מבינה כלום'. עווית בלתי רצונית של כעס עוברת על פניו
של יוני. הוא שותק רגע ואז שואל כמעט בלחישה, 'מה זה
ממטמטיקה?'. ורד מחייכת בזלזול, 'זה כמו חשבון, רק של
גדולים'.
העווית בפניו של יוני, חוזרת. הוא ממשיך לזוז בחוסר נוחות,
מתחיל לדבר ומשתתק. היא מביטה שוב לכיוון הכביש וממלמלת, 'למה
טל לא חוזר?'.
יוני לא עונה לה. הם עומדים, שותקים.  
בינתיים, טל נעצר בקצה הכביש, ומחפש את הכדור. מעברו השני של
הכביש, מוטל על צידו, דוד מים גדול ושחור. טל ניגש ומחפש את
הכדור מסביבו. הוא לא מוצא ונותר עומד מבולבל מול פתחו של דוד
המים. הוא מתכופף ומתבונן לתוך הדוד.הוא מכניס את ראשו אל פנים
הדוד. חשכה עוטפת אותו והוא ממהר ויוצא החוצה. הוא שולח יד
לתוך הדוד, מגשש ונוגע בקצות אצבעותיו בחפץ עגול. הכדור! חיוך
מתפשט על פניו. הוא מתאמץ לתפוס אותו אבל לא מצליח. מנסה שוב
וכמעט ותופס, אבל הכדור שוב חומק ממנו. מעוצבן על שלא הצליח,
הוא מתרומם ממקומו והולך לצידי הכביש, מחפש מקל ארוך או מוט
ברזל בין השיחים, להעזר בו בהוצאת הכדור מן הדוד.
ליד הרכב משחקת ורד בשולי חולצתה. לא נוח לה בחברתו של יוני
והדבר ניכר בפניה. היא מעיפה מדי פעם מבטים בכיוון בו נעלם טל.
יוני מהסס ולבסוף מתקרב אליה בזהירות. הוא מחפש דרך בכדי לפתוח
איתה בשיחה אבל לא מוצא. לבסוף, פונה אליה ומצביע על הרכב, 'עם
זה תיסעו עד עפולה?', 'כן. למה?', 'סתם אוטו הפלוקסוואגן הזה.
לא בטוח שיגיע עד לשם', אומר יוני ומגחך בזלזול. ורד פונה
לעברו בכעס,
'אח שלי אומר שזה אוטו מעולה. רק הוא נוהג עליו'. יוני מזדקף
ומרצין, 'נראה לך? גם אבא שלי יכול', 'לא נכון. רק ארי נוהג
עליו כי הוא של העבודה. אפילו אלי, הרכז רכב, אמר לו, שלא ישים
ת'מפתח בארון של כולם', מגינה ורד על בלעדיותו של אחיה. 'מה את
מבינה? את בכלל לא מכאן', מבטל יוני את טיעוניה. זלזולו מכעיס
מאוד את ורד, שפולטת, כמעט בצעקה, 'אתה, שלא תגיד לי מאיפה
אני, יא חתיכת ילד קטן. ואומרים פולקסוואגן בכלל ולא
פלוקסוואגן'. שני הילדים שותקים, כעוסים. יוני, שנסיונו להתקרב
אל ורד שוב לא הצליח, עומד חסר מנוחה, ממשיך לנוע מרגל לרגל.
הוא בועט בעוצמה באבן קטנה על הכביש ואומר, 'אני לא ילד קטן',
'אתה כן', 'אני לא. אני יותר גדול ממך ומטל', הוא אומר בלהט.
'באמת? גם מטל?', מופתעת ורד. 'כן, בשעתיים', 'אז איך אתה לא
בכיתה שלנו?', 'כי זה מה שאבא שלי החליט', אומר יוני, כמעט
בוכה, 'אמא רצתה הפוך, אבל הוא אמר שזה עדיף ככה'.
ורד שותקת, 'יש לה את המשפחה שלה, מה היא צריכה להתעסק עם
בעיות של משפחה אחרת', עוברת מחשבה בראשה. היא מסתובבת בחזרה
אל הכביש.
באותו זמן, חוזר טל מהשיחים, נושא בידיו מקל ארוך. הוא מתכופף
שוב אל פתחו של דוד המים ומנסה, ללא הצלחה, להגיע אל הכדור
שבתוכו. הוא שקוע בנסיונותיו ואינו חש בזמן העובר, העיקר
להוכיח לאחיו ובעיקר לורד, שהוא מסוגל למצוא את הכדור וכך
יוכלו לחזור ולשחק במגרש.
ורד נשענת בגבה על המכונית. יוני לא מוותר ונשאר לעמוד בקרבתה.
הוא משחק בידיו במבוכה וממלמל, 'גם אני יכול לנהוג באוטו הזה,
לא רק אחיך'. ורד מסובבת באחת את ראשה לעברו, 'מה?'. 'אמרתי,
שגם אני יכול לנהוג באוטו הזה', חוזר יוני על דבריו בקול רם,
גאה על שהצליח למשוך בחזרה את תשומת ליבה אליו. ורד מפקפקת,
'אתה?', 'כן', אומר יוני בביטחון, 'אבא שלי לימד אותי'. 'מה
באמת?', מתרשמת ורד, 'גם את טל?' , 'לא.', אומר יוני בזלזול,
'רק אותי. טל פחדן. סתם חנון'. 'הוא לא חנון', מגוננת עליו
ורד. עווית הכעס בפניו של יוני חוזרת לרגע, אך הוא מתעשת מיד
ואומר, 'בואי. אני אראה לך שאני נוהג'. יוני אוחז בידה ומנסה
למשוך אותה אל המכונית, אבל ורד נרתעת ממנו, 'אני צריכה לחכות
לאחי', היא אומרת לו בחשש, 'חוץ מזה טל עוד לא חזר'. 'מה את
דואגת לו? נפגוש אותו בדרך. בואי', אומר יוני בהחלטיות ונכנס
לרכב. ' לא בא לי', מתעקשת ורד ומתרחקת מהרכב. יוני מתיישב
במושב הנהג. הוא מחפש את המפתחות ומתבלבל, כשאינו מוצאם. מה
יעשה עכשיו? שיוותר? אבל אז ורד תצחק עליו. ובטוח תרוץ ותספר
לכולם. הוא מסתובב אליה ורואה שהיא עוקבת בעניין אחר מעשיו.
הוא מחייך בחוסר ביטחון וחוזר אל ההגה, שולח יד ומשחק ברדיו
המכונית, מעביר בו תחנות, מהסס, ואז משחרר את בלם היד. הרכב
משמיע רחש ומתחיל להתדרדר באיטיות במורד הכביש. מופתע, מסתובב
יוני שוב אל ורד, כשחיוך מבוהל על שפתיו. הוא מרים את ידו
ומנפנף אליה, כאומר, 'תראי אותי, אמרתי לך שאני יכול, לא?'.
הרכב צובר תאוצה בלא שיוני יוכל לשלוט בו. הוא יושב מבוהל
בכיסא הנהג.
ורד עומדת ובוחנת בעניין את הרכב המתדרדר. 'הוא באמת נוהג בו',
חולפת מחשבה בראשה. היא הולכת אחרי הרכב.
ככל שמהירותו של הרכב עולה, כך גם מהירותה. לבסוף עוברת ורד
לריצה בעקבות המכונית.
יוני אוחז בהגה בחוזקה בשתי ידיו, כאילו כך יעצור. הוא חסר
אונים בתוך הרכב המתדרדר. הוא מפנה מבטו שוב אל ורד, הממשיכה
לרוץ אחריו.
ורד מתחילה לדאוג. 'ומה עם הוא לא באמת שולט ברכב? הרכב לא
נראה כאילו מישהו באמת נוהג בו'. לפתע היא מעלה את ידה אל פיה,
בעוד ידה השניה מונפת אל על. היא מסמנת משהו, אבל יוני לא מבין
אותה. 'טלי. טלי. תיזהר', הוא שומע אותה צועקת תוך כדי ריצה
ונפנוף ידיים.
בדיוק ברגע זה מצליח טל להוציא את הכדור מדוד המים הגדול. הוא
נעמד, מחזיק את הכדור בידיו ומנקה את בגדיו המלוכלכים.
יוני מבחין בסימוניה של ורד, אך לא מבין אותם. כשהוא שומע את
צעקותיה, 'טלי תיזהר. תזוז משם', הוא מסתובב בחזרה אל הגה
המכונית, ורואה את אחיו התאום עומד מולו במרחק של כעשרים מטר
מהמכונית המתקדמת. הוא תופס בחוזקה את גלגל ההגה. חיוך אכזרי
עולה על פניו. הוא מסתובב שנית אל ורד, החיוך מרוח על פניו,
ומסתובב בחזרה לעבר אחיו.
טל עדיין מנקה את עצמו. הוא שומע את קולה של ורד הצועק אליו
בפחד, 'טל, תיזהר. תברח. טל. טל'. הוא מרים את ראשו ואז הוא
רואה לראשונה את הרכב הבא מולו במרחק של כמה מטרים ממנו. מבטי
האחים מצטלבים והוא נותר משותק. ברגע זה, קולט יוני את חוסר
האונים המבוהל של אחיו. הוא מתנער ומנסה לסובב את ההגה, אבל
ההגה אינו נענה לו והוא לא מצליח להטות את המכונית. המבט
האכזרי בפניו, הופך מבוהל והוא מסמן בידו לטל שיברח, 'תזוז,
טלי. תעוף משם', אך מבעד לחלון המכונית הוא רואה את טל עומד
נטוע במקומו.
המכונית כבר כל כך קרובה אליו, עד שטל רואה את מבט האימה הנסוך
על פני אחיו. הוא נרתע לאחור בפחד ומועד, בעוד יוני ממשיך לסמן
בידו שיזוז.
הרכב ממשיך לנסוע ונתקע ברעש, בדוד המים ההפוך, שבקצה הכביש.
ורד נעצרת גם היא ועומדת ללא תזוזה. שקט מוחלט משתרר במקום.
דלת הנהג נפתחת כמו מעצמה ויוני נופל מתוכה. פניו חבולות
ומרוחות דם. הוא צולע מסביב למכונית ומזנק אל טל השרוע בצד,
'טל, טלי'. הוא כורע מעל טל, מחזיק את ראשו של אחיו בעדינות,
בעוד ורד עומדת משותקת בקצה המורד.
'מה קרה? הוא נפצע?', היא שואלת בחשש. יוני לא עונה לה. הוא
מלטף בעדינות את שערו של טל. ורד מתקרבת בחשש ונעמדת ליד יוני,
מנסה לראות מעבר לכתפו את טל. טל פוקח את עיניו בלאות. הוא
משתעל ומחייך בחולשה. ורד עוקפת את יוני, וממהרת אל טל, עוזרת
לו לקום בעדינות. הוא מחזיק את ידו בכאב.
שני האחים עומדים זה מול זה. טל מחייך בכאב. יוני עומד רציני
במבט מושפל. הם לא מדברים ביניהם. ורד אוחזת בביישנות בטל.
שניהם מחייכים אחד לשני, אוחזים ידיים. יוני, נבוך, מסתובב
ומתרחק מהמקום בהליכה שפופה לאורך הכביש. טל וורד מתבוננים
ביוני המתרחק לאיטו. 'יוני', קורא אחריו טל, 'יוני חכה רגע'.
יוני נעצר. הוא לא מסתובב, אלא עומד רגע ואחר כך ממשיך ללכת.
טל עוזב את ורד והולך אחריו. ורד המופתעת, נשארת לעמוד במקומה.
'טל? טל?', קוראת ורד. טל נעצר לרגע ומהסס בין השניים. משהו
התברר לו ברגע זה של מתח בין שלושתם אותו משהו שהתברר ליוני
כשהיה במכונית. אותו משהו שמחבר אחים, שמקשר תאומים. הוא מהסס
רגע נוסף ואז פונה שוב בכיוונו של יוני. 'יוני, חכה', הוא קורא
אבל יוני מגביר את מהירות הליכתו. הוא בורח. טל ממהר אחריו
בצליעה, אבל לא מצליח להשיגו. 'יוני, עצור שנייה', 'זה לא היה
בכוונה', ממלמל יוני תוך כדי הליכה, 'אני יודע'. ממהר טל
בעקבותיו, מנסה להדביקו. 'לא באמת התכוונתי', בוכה יוני מבלי
לעצור. הוא עובר לריצה מהירה ומתרחק מטל, המנסה להדביקו ללא
הצלחה. 'יוני, חכה רגע. אני יודע שלא התכוונת'. אבל יוני ממשיך
לרוץ ולא נעצר. טל ממשיך אחריו, מחזיק את ידו הכואבת בידו
השנייה. לבסוף הוא נעצר ועומד מתנשף, עוקב במבטו אחרי אחיו
המתרחק. נשימתו המהירה, נרגעת. הוא מזדקף.
'אני יודע שלא התכוונת', הוא ממלמל בשקט ופונה לחזור בצליעה אל
הפולקסוואגן התקוע. אל ורד.