זהו המבחן: לראות אם אני יכול לכתוב משהו מובן ואף הגיוני
כשאני שתוי מעבר לכל היכר.

בואו נראה:
שיחי קקטוס אפלים, ראשי בוקר צוהלים, רעם היום מפציע את שחור
הלילה הרך..
ועד כאן התיאורים.
חרב מבזיקה מהאפילה ושורקת סמוך לראשו, איוושת הרוח הורגשה
בקושי אך הספיקה בכדי להדגיש את גודל הסכנה.
החרב הבזיקה שוב אך הפעם נענתה באבחה נוגדת. צליל מתכת מכה
המתכת הרעידה את החשיכה מסביב ומספר מכות נוספות נשמעו כמעט
מיד.
המצב היה תיקו.
שני הצדדים עמדו מותשים, ערים- לא ערים לאויב שממול: זה שנמצא
בחשיכה שממול, אפילו הלהבים המושחרים לא הוצתו בבוהק השחר
העולה.
אבחה נוספת חתכה את השקט הנורא ופגעה רק באויר- צלילה מתוזמנת
היטב מנעה מראש להתגלגל..
למי שייך הראש? לי.  אבל, אני לא יודע להשתמש בחרב.
החרב נשמטת וקשת מופיע בידי- קרוב אבל לא מספיק, חרב מונפת
שוברת את הקשת  ואני שולף את ה M-16 הישן והטוב ומתחיל לרוקן
את המחסנית קדימה.
קרב חרבות בתחת שלי..

אני לבד. לא שפוי נלחם בצלליות- רוקד בחשיכה לצליל קריעת האויר
עת פגישתו עם הלהב המרקד.
עמידות משתנות במהירות ורק טירוף ומיומנות מונעות ממני לפגוע
בעצמי.
שני שריקות אחר כך אני מרגיש כאב חד ברגל שמאל אולם ממשיך,
אולי היה זה האויב שפגע בי, ואולי חרבי שלי שלא כוונה טוב
וחתכה לעומק שריר הרגל.
אין זה משנה- דם נוזל בגוף אוזל.
רוקד וצללים עונים.
אין אויב קיים אבל מחול הטירוף נמשך, חייב להמשיך- מהיר יותר,
מדוייק יותר..
אולי זה הסוף, אולי ההתחלה
מי יודע?
בטח לא אני,
אני שתוי!