נכתב ב-19.6.2002, בזמן המונדיאל ביפן ובדרום קוריאה, בצל
ולאחר שני הפיגועים הקשים בירושלים יום אחרי יום. השיר מתאר את
הרגשתי האישית ואולי הרגשת עוד רבים מהעם.


לא רוצים לבכות
כל כמה דקות,
לא רוצים יותר לראות
מבט לחדשות ומבט לחששות.
תנו לנו כמה ימים משעממים,
בלי הרוגים ומראות מזוויעים,
תנו לנו כמה דקות של שקט,
לפני שהשפיות מאיתנו מתרחקת.
כל איזור בארץ הפך לקו העימות,
כל יציאה מהבית הפכה לתרגיל בהישרדות.
תנו קצת שלום או לפחות הפסקת אש,
שתהיה הפוגה מהמצב המייאש.
תנו לשקם קצת את מצב הרוח,
לפחות זה אם אין שלום בטוח.
תנו לראות בשקט את המונדיאל
לפני שכולנו נברח לסנגל.
הידברות או כיבוש-זאת השאלה
ואני אומר: מה שלא יהיה שישים קץ לפחד ולאימה.
לא רוצים יותר לבכות
כל כמה דקות,
לשלווה ולשקט מיום ליום קשה יותר לחכות.

(אייל אורן, תל-אביב, 19.6.2002)