יום שלישי בערב ואני יושבת בסלון ובוהה במרקע, מכרסמת פופקורן
שכבר הספיק להתייבש. בטלוויזיה שוב מקרינים שידורים חוזרים של
"דארמה וגרג" או "סקס והעיר" אבל אני מתעלמת או סתם לא שמה לב.
אני מחכה שהוא יכנס הביתה ויבוא להתכרבל איתי מול הטלוויזיה
כמו בכל יום שלישי בערב, שיבוא וידביק לי איזה נשיקה רטובה
ואני אחבק אותו חזק חזק. כמו תמיד. אחר-כך הוא ילך למטבח לשתות
ואני אכנס להתקלח ואשאיר את הדלת פתוחה בכוונה. אחרי כמה דקות
הוא יחליט להצטרף אלי ויפתיע אותי מאחור. אני אחייך אליו ואסבן
לו את הגב. שנינו נצא רטובים ונטפטף על הרצפה כל הדרך אל החדר.
הוא ינער את השיער שלו כדי שיתייבש ואני אחליק לתוך איזה
כותונת לילה מסאטן. אני אכנס למיטה הרחבה שלי ואקרא לו להצטרף.
הוא יקפוץ על המיטה בקלילות האופיינית שלו ויצמד אלי. ואז הוא
ירדם. אני יודעת שבמשך הלילה הוא עוד ימשיך לזוז ולהתגלגל,
ואני אשכב ואסתכל עליו עד שארדם. בבוקר אני אקום להכין קפה
והוא יצא להביא את העיתון. הוא ישמוט אותו על השולחן ויצא לחצר
כי הוא אוהב אוויר של בוקר. הוא ישב בשמש או ינסה לגרש את כל
חתולי הרחוב שמשתכנים אצלנו בחצר,עד שימאס לו והוא יכנס הביתה
מותש. האוכל והשתיה שהכנתי לו כבר יחכו לו כשיחזור. אני אחייך
אליו ואצא לעבודה, מבטיחה לחזור מהר מהר. אני לא יודעת מה הוא
יעשה כל היום אבל כשאחזור הביתה הוא יתנפל עלי בחיבוקים
ונשיקות כדי שאני אבין בדיוק כמה הוא התגעגע אלי בשמונה השעות
שלא הייתי בבית. נלך להכין ארוחת צהריים, בטח עוף ופסטה כמו
שהוא אוהב, ונלך לאכול בסלון מול הטלוויזיה. במשך כל הארוחה
נחליף מבטים מאושרים ונשתוק. אני אפנה את הכלים ואציע לו לצאת
לטיול. עד שאנעל את הכפכפים ואביא את הז'קט הוא כבר יחכה לי
ליד הדלת. נרד לטייל על החוף ונשאר שם שעות עד השקיעה. הוא
יתחיל לרוץ על החוף ואני אחריו במבט מבודח. בסוף נמצא את עצמנו
נופלים ומתגלגלים על החול צוחקים בטירוף.
נחזור הביתה מאוחר, אני אעלה להתקלח והוא ילך לשבת על הספה
מכורבל ומטונף. אני אפתח את הברז של המים החמים ואסתבן בשקט
כשפתאום אני אשמע חריקת בלמים צורמת ו"בום" דומם ישר אחריה.
אני אדע שמשהו רע קרה. אני ארוץ החוצה מהמקלחת עם שיער רטוב
וחלוק דהוי. אני אצא החוצה ואראה אותו. שוכב על הכביש מדמם חסר
אונים, מסביבו השכנים ההמומים והנהג. אף אחד לא יצלצל לאמבולנס
כי כבר די ברור שזה חסר תקווה. אני ארגיש את הדמעות חונקות
אותי ושורפות לי בעיניים, ואז אני אתחיל לבכות ולנסות להגיד
שזה לא באמת קורה לי ושזה בטח רק חלום רע כי לא יכול ליהיות
שאחרי ארבע שנים הוא פשוט יעזוב אותי פתאום באיזה תאונת דרכים
מטופשת. השכנים כבר יתפזרו ורק הנהג המבולבל ישאר איתי, יציע
לעזור ולא ידע מה עוד להגיד. הוא יתקשר בסלולרי שלו לאישתו
ולילדים כדי להגיד שהוא מתעכב קצת כי היתה לו תאונה קטנה. כשהם
יבהלו וישאלו לשלומו הוא ירגיע אותם ויגיד להם שהוא בסדר,
ושתכף הכל יסתדר והוא יחזור הביתה. אחרי חצי שעה של ניחומים
הוא יעזוב אותי בהתנצלות, יגיד שמחכים לו בבית וישאיר את המספר
שלו בעבודה ובנייד כדי שאתקשר אם אני צריכה משהו. אני אכנס
הביתה ופתאום הכל יראה כל-כך שונה, כל כך ריק. אני אלך לישון
בידיעה שהלילה המיטה תהיה חצי ריקה וכשאקום אף אחד לא יביא לי
את העיתון. בבוקר כבר אף אחד לא יזכור מה קרה אתמול, ואף אחד
גם לא ידבר על זה או יעשה מזה עניין כזה גדול.
אחרי הכל זה לא דבר כל-כך נדיר שכלב נדרס...