עכשיו בדיעבד, כשאני חושבת על זה הכל נראה הגיוני, כל הפיסות
הזעירות שהתעופפו בחלל ראשי בשבועות האחרונים התחברו לאמת אחת
גדולה וברורה. אני, ילדה שמחה וחייכנית הפכתי לצל, אדם ממורמר,
עצבני, כועס ללא גוף ונשמה...
עכשיו הכל כל כך ברור, איך לא ראיתי את נפשי משתנה כשהסתכלתי
כל לילה במראה?
השינוי לא היה פתאומי, ההידרדרות הייתה מתונה, סובלנית והיא
התחילה ביום שבו הפסקתי לראות כוכבים מהמקלחת.
בהתחלה היה זה גרגר מחשבה קטן, אבק ברוח שנשר מקיר לבי אחריו
היו אלו פירורים, חתיכות, פיסות, גידים, ורידים, ובסוף הלב
כולו...
איך הייתי כל כך טיפשה? למה לקח לי כל כך הרבה זמן להבין שאני
מתפוררת?
ועכשיו כשאני יודעת ייתכן שכבר מאוחר מידי אך אני חייבת לנסות
ולהציל את הרגשות, המחשבות, הנפש, את עצמי! בזה הרגע אני אקום
ואשבור את קיר האמבטיה החדשה לרסיסי אבק קטנים, אצור חלון של
תקווה חדשה ואזמין כל כוכב חולף להיות ההשראה שלי, כוכב אהבה
שלי, והוא שוב יביט בי, הוא חייב לחזור, אני יודעת שהוא לא שכח
אותי, התגעגעתי.