"הא, אל תשאל מה קרה" דופק לי עם גב כף היד על הכתף, בזמן שאני
מקפיץ אותו לעבודה, מגחך צחוק של לא נעים כזה, "הזקנה נפטרה
לפני שבוע!", מקווה שאני אקח את זה בסופר-קלות, ואני ברור
שלקחתי את זה ככה. גם התבגרתי מאז המוות של סבא - וגם רק בגללה
בכיתי שמה בכלל.
לפני כמה חודשים, כשהייתי בחופשת סמסטר זרוק לי בבית הוא דיבר
איתה בטלפון באידיש, וזרק פתאום "בלה בלה עופר בלה בלה". כמובן
האינסטינקט גרם לי לנסות לפענח, ורק כשהניח את השפורפרת אמר לי
-  "בא לך להרוויח 1000 שקל?"
אפילו בתור לא רומניים כמוני, הייתם אומרים לא?!
דבר ראשון - כן, דבר שני, את מי צריך להרוג, אלו היו שתי
המחשבות הראשונות.
אבא אמר שצריך לנסוע לאשקלון לאסוף את ה"זקנה".
אישה מבוגרת שגרה עם סבא שלי אחרי שאשתו נפטרה, וגם אחרי שהוא
נפטר היא נשארה שם בשכירות.
הרגשתי שאני מנצל אותה, 1000 פאקינג שקל בשביל לנסוע להביא
מישהו מאשקלון?! שהוא ייקח את  הכסף, אז הוא אמר לי מה איכפת
לי ושבכלל לא היא משלמת, אלא איזה מבוגר זקן עשיר שהיה בכלל
פרופסור שהיא מסובבת, ובכלל שהיא סובבה הרבה אנשים - טוב ככה
זה הרומנים...
יצאתי לי לדרך, כשאני כבר מתכנן איך אני מוסיף לי עוד אלפייה
לסכום שאירגנתי למחשב החדש-יד-שנייה שאני הולך לקנות, כמה
יישאר ועוד חישובים חשבוניים פיננסים למיניהם. אחרי שעתיים
הגעתי לאשקלון בפעם הראשונה בחיים. איך שנכנסתי התחיל גשם.
התקשרתי לדוד-זקן והוא הדריך אותי להגיע. אחרי חצי שעה של
ארבעה שיחות וטיולים בעקבות הדירה גיליתי איפה היא נמצאת (נו
בטח - תן לזקן להדריך אותך), הגעתי, עליתי לעזור לגברת לרדת,
ועוד לפני שאני עולה הוא כבר יוצא לוחץ יד מחייך חיוך מבסוט
מטורף ומה נשמע ומה פה ומה שם ונשיקות לו ונשיקות לה, וישר
סיפר שהיה פרופסור והיה בתל אביב והנה תמונה שלו עם בן גוריון,
ושהוציא ספרים על האנטישמיות בצרפתית, והיא בכלל חוץ מ"אוייש"
שתוקף כל חמש דקות לא מדברת בכלל. גם עברית היא לא יודעת.
אשתו נותנת לי שקית כבדה, ועוזרת לה לרדת, ואני ילד תמים לא
סגור על עצמי מה איפה ולמה.
דג.
מתחילים לנסוע, והיא כמו דג.
בחיים שלי לא נסעתי עם אקווריום מאחורה, קטנה וקשישה, והכל
"אוייש" ושפכה לי מי סודה על רצפת האוטו, ורק דג. שמתי לי
מוזיקה, והשתדלתי לא לקחת סיבובים יותר מידי קשה, והחלפתי
דיסקים ומחלפים והיא מאחורה לא זזה ויושבת ושעתיים ונותנת לי
בדרך את האלפייה מגולגל יפה כזה ודג.
הגענו אחרי שעתיים ואני מתקשר לאבא כי היא נותנת לי פתק עם
כתובת שבכלל לא איפה שאבא אמר שהיא צריכה להיות, והיא לוקחת
את הטלפון, ומהשנייה שהיא פותחת את הפה הייתי בטוח שאני ממשיך
מפה למיון ישר "אוויי דווייד, נישט נישט בלה בלה, אוייך
דווווידד...", במלמול מסכן שכזה, כאילו הכי שרע לה בעולם,
ושאיזה בן זונה אני שגרמתי לה לזוז בכלל או לנשום או לגלות
שהיא קיימת.
שמתי אותה אצל מישהו בצד השני של העיר, ליד בית האבות שמה,
ועליתי לבית מבסוט. איך מרוויחים 1000 שקל בשעה, אה?
נתן לי מכה עם גב כף היד על הכתף, בדרך לעבודה שלו "לא תוכל
לעשות עוד כסף על הסעות, אה? עכשיו יש בעיה עם הדירה - למצוא
דייר, נפלה עלינו לא טוב, לא טוב נפלה עלינו...", ואני רק
בגללה בכיתי כשסבא נפטר, באמת.