... כמיטב זכרוני, זה היה בשעות הצהרים המוקדמות כאשר ראיתי
אותו: סטיב בושמי עם סרבל ועגלת סופרמקט מעוטרת במשבצות
סקוטיות המכילה המון מכתבים.
אמרתי לו "שלום" סתמי וחייכתי בנימוס. הוא שאל בטון תוקפני:
"מי את?!" אני מודה, נבהלתי קצת, ובשל החשש, לא עניתי לשאלתו
ואמרתי לו: "אמרתי לך שלום מתוך נימוס כיוון שאתה מחלק לי
מכתבים".
(כן, כן, חשפתי את הקלפים, לעולם לא אוכל לנצח בפוקר).
הוא המשיך: "אמרת לי שלום, אז מי את בבקשה?" הפעם בקול
תוקפני, אך מנומס (ממש נחמד מצידו). חשבתי לעצמי: 'אלוהים
ישמור, מה הוא רוצה ממני?' ואמרתי לו: "אני דיאה", והצבעתי
לכיוון תיבת הדואר, במן ניסיון נואש להיחלץ מהסיטואציה. רציתי
להתחמק מלומר את שמי הפרטי, וחשבתי שאולי מיקום תיבת הדואר ושם
המשפחה שלי יספקו אותו. הרי ככלות הכל, איני גרה לבד ומצידי,
שיחשוב שאני אמא שלי ובכלל, מה אני יודעת מה מעניין דוורים?
לא יודעת איך השיחה התגלגלה והפכה מצידו לסמול טוק ידידותי,
אבל הוא אמר - "כן, כן, אתם ועד הבית". לא ממש רציתי לספר לו
שאנחנו כבר מזמן לא, הוא עוד היה עלול להיעלב (וזה לא יעיל
להעליב דוורים). ואני בכלל רציתי להגיע הביתה בשלום
(בעזרת המעלית, עצלנית שכמותי).
חששותיי גברו כאשר הוא ציין שבדרך כלל הוא שם את מכתביי בתיבת
דואר מספר 435 שבבית הדואר המקומי. גמגמתי: "תודה", אבל קלטתי,
שאני בעצם מודה על שהוא עושה את עבודתו (ועוד מקבל עליה כסף).
לבסוף הוא אמר, לא שאל! אלא אמר בביטחון מוחלט: "ואת -
בונה!".
חכמת הדוורים יכולה להרתיע מעט - הם יודעים עלינו מהכתוב על
המעטפות, או שמא הם פותחים את מכתבינו ומגלים יותר פרטים על
חיינו?

ולמקרה שמשטרה שואלת: פשוט תראו להם את התמונה של סטיב בושמי,
תאמרו שיש לו זקן מדובלל ותוסיפו לתיאור עגלת סופר סקוטית
בלויה.