חם. זיעה עוטפת אותי כמגן מהעולם שבדרך כלל הוא נחמד ומסביר
פנים, אבל דרך בועת הזיעה שמקיפה אותי אני מרגיש רק לח ודביק,
האספלט מתרומם מעט כל אימת שאני מרים את רגלי, ואז מתנתק מנעלי
בקול מציצה, וחוזר לשטיחות מאגמתית. לא, הוא לא עושה זאת באמת.
אני מדמה שהוא כן, במוחי הצלוי למחצה מהחום, אך האספלט, כמו
בכל יום, הוא אפור, מלוכלך, ושטוח בקירוב.

ימים חמים הם הגרועים ביותר. הכל נוזל, הכל גמיש, הכל נמס.
אנשים עושים בימים חמים דברים שלעולם לא היו עושים בימים
קרירים. עקרונות מתאדים, עצבי ברזל מתמתחים עד פקיעה, וכל
פריטה עליהם תביא אותם עד לקצה הגבול. ידי מסדרת את אחורי
חולצתי הלחה מעל מכנסיי, בתנועה מהירה, לא מורגשת, כללית, אבל
אגודלי מספיקה למשש כת של אקדח הנעוץ בהם, תחוב בין לחיי
ישבני. אני עושה דרכי אל המשאית הנאמנה, שעשתה איתי את הדרך כל
הלילה אל לב המדבר ובחזרה, וכעת מתבשלת בחום המנוע מבפנים
ובחום השמש מבחוץ. השעון שעל לוח המכוונים מראה לי שמונה וחצי
- מספיק מאוחר בשביל החום, מספיק מוקדם בשביל הפקקים כל הדרך.
אני מתניע, ולוקח זמן עד שמנוע הדיזל העצלן והחם מתעורר שנית
לחיים. תוך שאני מעורר אותו, אני מזהה במראה בחורה רצה לכיוון
המשאית, מנופפת, תלתליה הצבועים לבלונד מקפצים אחריה. אני
מגלגל את החלון, וזורק בה מבט. "צפונה?" היא שואלת. אני מחליט
שזה מספיק קרוב, ומחווה בראשי לדלת השניה. היא רצה, מעלה את
גופה החסכוני וממלאת רבע מושב. אני מחבב אנשים לא בררניים.

אני מגלה די מהר שזו הייתה טעות לאסוף אותה. היא לא מפסיקה
לדבר כל הדרך, ומוחי העייף אינו מצליח לקלוט מחצית ממה שהיא
אומרת. אני מדליק את הרדיו, בתקווה שזה ישתיק אותה, ומגלה
שהרדיו הדפוק שוב איבד את הזיכרון של התחנות. אני סורק מחדש,
ונופל בדיוק על שמונים ושמונה, באיזו מנגינה יגעה. התחנה
הראשונה על הסקאלה. היא מנדבת את עצמה, ומגיעה לגימל, אבל לא
מפסיקה לדבר לרגע. אני מהמהם מדי פעם, הכי קרוב שאני מגיע
לתשובה ברורה. "המדינה המחורבנת הזו" היא מסבירה "אפילו רכבות
לא יוצאות כמו שצריך. חיכיתי בתחנה רבע שעה, וכשאני באה לשאול
מה קורה עם הרכבת, אומרים לי שהיא בוטלה כי הקטר לא תקין. ולא
חשבו להודיע. אנשים פשוט לא אכפת להם. וזה לא רק הם. זה איך
שכל המדינה מתנהלת. כל אחד מסתכל עד קצה האף שלו. פלא שהיא
נראית כמו שהיא נראית?" "מהמ" אני משיב בעניין מעושה. "האנשים
צריכים להתנער, לראות מה קורה פה. אבל זה כאילו הם ישנים..."
אני עצמי כמעט ישן. התנועה לא זזה, והחום מרדים אותי. המיזוג
לא מדגדג את הטמפרטורה. למזלי הנייד שלה מצלצל, והיא עוסקת
בלהסביר למישהו שהיא פספסה את הרכבת ותפסה טרמפ ושייקח לה זמן.
אני שם לב שהיא לא שמה חגורה - זו שנמתחת על כרסי כבר השאירה
חותם עבה של זיעה - אני לא יכול להאשים אותה על כך שהיא מוותרת
על התענוג. "לאן בדיוק אנחנו נוסעים?" היא שואלת, "בת-ים", אני
משיב. "מצוין" היא מחייכת חיוך של זונה בחמישים ומוסיפה "אפשר
לעבור דרך חולון?" אני שוקל אם להיות מרושע על הבוקר, ולבסוף
עונה "בכל מקרה הייתי נוסע משם" "תודה, כפרה"

ה'כפרה' מתגלגלת מוזר בפיה. אני תוהה מעט על שורשיה, ומקשיב
להמשך השיחה ביותר עניין. היא משחקת בתלתליה בעודה קובעת עם
איזה שהוא בחור מצדו השני של הקו שיחכה לה ליד רמזור בחולון,
וימשיך יחד אתנו לבת-ים. היא מסיימת את השיחה ואנחנו ממשיכים
לנסוע בשתיקה. אני מרגיש את הזיעה יורדת במורד גבי. ההגה לח
בידי. השמשה הקדמית מתחילה להנמס מהחום, כמו ניילון היא מקבלת
בטן, ואז נוטפת, חמה ונוזלית, על ידיי. לא, היא לא עושה זאת
באמת. אני מדמה שהיא כן, כשבתא הנהג מתנגנת שירה ים תיכונית.
אני מפר את הדממה ושואל "בעלך?" "לא" היא עונה, "סתם מכר".
ברדיו מציינים שיש פקק אדיר בכביש מספר 4 צפון. גילו לי באמת.
ואז הם מציינים שזה בגלל חפץ חשוד. "מחסום" אני ממלמל.
"סליחה?" " יש מחסום משטרתי בהמשך. חפץ חשוד זה סתם כיסוי, כי
הם לא יכולים להגיד מחסום משטרתי. כנראה הם יודעים על איזה
מבוקש נמלט." היא מקפצת בעצבנות קלה. "כדאי, אם ככה, שאני
אודיע למכר שלי שאני מתעכבת."

ושוב מרימה את הנייד. היא אומרת לו שיש כאן מחסום משטרתי.
שאנחנו מתעכבים. שכנראה מחפשים איזה חשוד. שהיא נדפקה. שעם
העיכוב הזה היא לא תגיע בזמן. שהמשטרה המחורבנת הזו. שהיא אכלה
אותה עכשיו. שהכל אבוד. שהיא עומדת למות. שאם היא לא תקבל את
התרופה שלה בזמן היא פשוט תתפוצץ ותתיז חתיכות של עצמה בכל תא
הנהג. לא, היא לא אומרת את זה באמת. אבל אני משועשע מהמחשבה.
היא מסיימת לדבר ורואה אותי מחייך. "מה כל כך מצחיק?" היא
שואלת, "אני לחוצה ואתה צוחק." "כלום, אני עונה. בכלל, מה
הלחץ? נגיע בסוף, הודעת לחבר שלך, הוא יחכה לך. מה יש?" "כלום
יש. הודעתי לו. הוא יחכה. חם לי פשוט. חם פה כל כך. היא מנסה
לשחק עם המיזוג, והמיזוג העתיק, מצדו, מכריז מייד על שביתה.
היא נאנחת ביאוש. "תני לו זמן. הוא יחזור לפעול." "איך אתה
יכול לסבול את זה? אני מתה כאן. מתה. אל תבין אותי לא נכון,
כפרה," - שוב הכפרה המוזר. היא מנסה לדבר בשפה שלי או משהו? -
"אני שמחה שלקחת אותי והכל, אבל איך אתה סובל את זה לבד? מזלך
שלקחת אותי, אני לפחות מעבירה לך את הזמן. לבד בטח היית משתגע.
החום, והפקק, ולבד." אני רוצה להגיד לה שלבד אני פשוט חושב,
אבל איתה אני לא מצליח לשמוע את המחשבות של עצמי, ומחליט שלא
לומר. המזגן חוזר לפעול.היא מכוונת את התריסים הקטנים אליה,
בזהירות.

הנייד שלה מצלצל שוב. עוד לפני שהיא מוציאה אותו מהתיק, הוא
מפסיק. היא מסתכלת על המכשיר הקטן במבוכה מסוימת. "התנתק" אני
מציין את המובן. "אבל יש לי קליטה מלאה" היא אומרת. "אולי
התנתק בצד השני" אני עושה זאת שוב. "לא, לא יכול להיות." היא
אומרת בביטחון מוזר. אני צריכה להתפנות, תעצור שנייה." "עוד
כמה דקות אנחנו במחסום, אני מצביע." "אז תעצור עכשיו," היא
אומרת במהירות, "אחרי המחסום לא תוכל לעצור." אני מושך בכתפי.
ממילא נעצרנו. היא פותחת את הדלת ויורדת. צועדת אל תוך הצמחייה
הנמוכה לצד הדרך. לפתע אחד השוטרים  רואה אותה ומתחיל לצעוד
לכיוונה, היא מתחילה לרוץ והוא אחריה, אני מתחיל לרדת מהמשאית
אחריהם, כבר לא רואה אותה, אבל רואה את השוטר שולף אקדח, ועוד
אחד אחריו. אני רץ אל השיחים, אפילו לא יודע למה. מקץ כמה
שניות ריצה אני רואה אותה, אקדח בידה, עם משתיק קול, ושתי
גופות שוטרים. עוד אחד מנסה עדיין לקום ומקבל עוד ירייה. עכשיו
היא מכוונת אלי. "עוף מפה, כפרה. אני לא רוצה לחסל אותך. אני
בטוחה שאתה היית מבין, היית מסכים אם היית יודע, המדינה הזו
תקועה, היא צריכה ניעור, אני מתכוונת לנער אותה". "מה את בכלל
יודעת עלי?! הבוקר עלית על המשאית שלי, וכבר הנחת שאני אוהב
רשת גימל ולא שמונים ושמונה. הנחת שאני מטומטם שיעשה הכל אם
בחורה ספק פנויה תתיישב לו באוטו, ועכשיו את מניחה שאני ימני
קיצוני. לידיעתך, אני אוהב ריי צ'ארלס, והייתי בכיכר רבין
בימים האחרונים שהיא הייתה מלכי ישראל. אבל את חושבת שאת יודעת
מה המדינה צריכה?! תלכי מפה, ואני מקווה שיתפסו אותך!" היא
נראית נבוכה לרגע, אבל מייד מסתובבת לברוח. אני שולף את האקדח
ויורה בה בגב, כמו כלבה. היא נופלת קדימה. "והנחת שזה שאני נהג
משאית שמן אומר שלא הייתי קצין בסיירת."

לא, אני לא עושה את זה באמת. היא בורחת. לא, היא לא באמת
בורחת. היא לא ירדה מהמשאית בכלל. היא בכלל לא עלתה. סתם ראיתי
אותה במראה, עוברת במגרש חנייה. אפילו אין לי אקדח.

אני גם לא אוהב ריי צ'רלס. ובכיכר מלכי ישראל הייתי, אבל לקנות
פלאפל. סתם, מה יש לי לעשות בפקק חוץ מלחשוב על דברים כאלה.
אני עובר את המחסום ומתחיל לנסוע במהירות סבירה. לא יותר מדי,
אני רק רוצה להגיע הביתה ולישון.