טל יושב מול החלון, מזיז את רגליו בחוסר מנוחה, ומשחק בידו
בסיגריה שהדליק לא מזמן.
הוא מביט בקבוצת תלמידים הלבושים לבן הצועדים אל עבר הכיכר.
הוא מסיים בלגימה אחת את הקפה, שואף ארוכות מן הסיגריה, מכבה
אותה במאפרה הריקה, ומביט מהופנט בעשן שעולה ממנה בסלסול דקיק
כמו נשימה אחרונה.
טל בוחר חולצה שחורה.
תופס את הקסדה ומעיל העור, ויורד אל הרחוב.
עוד ארבעים דקות הוא צריך להיות שם.
ברחוב ניגשת אליו בחורה צעירה, ונותנת לו מדבקה ועליה פרח דם
המכבים. טל מסרב.
הצעירה מביטה בו במבט מלא פליאה ושואלת:" למה לא?", טל משיב:"
אני לא לוח מודעות של אף אחד".
הצעירה נעלבת:" קח, אם לא תרצה אל תדביק". טל מתרצה ולוקח.
מביט לצדדים ,מחפש פח הוא ניגש לאופנוע מביט בו, נינג'ה 900
סמ"ק, שחור, חיית כביש מושלמת, אהבתו האמיתית הוא מחליט להדביק
אותה על הפנס הקדמי.
טל חובש את הקסדה. לובש את מעיל העור. מניע את האופנוע בלחיצת
כפתור קלה.עוד שתי משיכות של ידית הגז ונשמעות שתי צרחות מנוע
אימתניות. שלוש זקנות נעצרות ועוברות לדום. אחת מהן מזהה את
האופנוע, ומורה לחברותיה שעדיין לא הגיע הרגע והן ממשיכות
לכיכר.
טל חולף על פניהן ויוצא .
הכביש עמוס מכוניות. לחלונותיהן של כמה מהן  צמודים  דגלי
ישראל.  הוא עוקף אותן בקלילות כבר מת לצאת מהעיר המחניקה,
השעה 10:30. הנסיעה לא צריכה לקחת יותר מעשרים דקות. יש מספיק
זמן. טל פותח מצערת, ויוצא אל הכביש המהיר.
קרני השמש המבזיקות על משקף הקסדה מעירות זיכרון שחותך מבפנים
כמו סכיני גילוח בבשר החי אותו זיכרון שיש לו חיים משלו, דופק
משלו והוא צץ ומופיע כאוות נפשו מאז המקרה, וביום הזה במיוחד.
טל נזכר...
הערב הוא ערב שניראה כמו כל ערב בשלושת החודשים שקדמו לו. הירח
כמעט מלא ועשרת הבחורים שבקלות יכלו להראות כאילו יצאו לטיול
לילי מאוחר, עומדים בחצי עיגול מטילים צל על צל. ירון הקצין
אומר: "אני מקווה שכולם לקחו בגדים חמים הולך להיות קר מאוד"
.
ירון מחלק אותם לשני טורים של ארבעה, כאשר טל סגנו של ירון
סוגר את הכוח.
דקה לפני היציאה הוא עובר חייל, חייל, טופח על השכם, ומחלק
מספרי ברזל "יאללה זזנו" אומר ירון. הם צועדים חרישית, נרטבים
מהעשב
שעדיין לא הספיק להתייבש הכל נראה כל כך פסטורלי.
לבנון היא ארץ יפהפייה.
טל לא חש כל מתח הם התרגלו כבר לפעילות השגרתיות.
לאחר כשעת הליכה, ירון נעצר, מצקצק בלשונו ומסמן את מקום
המארב.
החברה מסתדרים במעגל בקוטר של כמה מטרים. כל חייל בטווח נגיעה
משני החברים שלצדו. הם נשכבים אחד, אחד.
טל זוחל ביניהם ומחלק לכל אחד את גזרת התצפית שלו.
כאשר הוא מגיע לשי הוא לוחש לו מה אתה אומר 7. נביא אוזניים
היום עם כל הירח הזה".
שי משיב:" לך תדע 4 ,לך תדע".
טל מחזיר חיוך ולוחש: "מי צריך את החרא הזה בכלל!? ".
ירון: "ש... מי זה? שקט שם!!" .
החברה שוכבים כל אחד ומחשבותיו. רק העיניים זזות ללא מנוחה
,צדות.
שעתיים עוברות עיניו של שי צדות תנועה חשודה כ 150 מ' לפניו.
זה בטח חזירי בר הוא מקווה בלבו, אך לאט, לאט הצייד מתקרב
והחשש מתבדה. שי נוגע עם רגלו ברגלו של ירון, ומשב את תשומת
ליבו.
ירון נדרך בשניה, ומסמן לחברה לנוע ליישור קו. כולם זוחלים
כמתוכנתים .
תוך שניות נוצר קו ישר. ירון מביט לצדדים בדיקה אחרונה, שאחריה
שניה ארוכה כמו נצח, עיניי כולם ממוקדות במטרה. האוזניים
דרוכות ומחכות למילה אחת...
" א ש " ירון צועק.
השקט נשבר היריות שמפלחות את האוויר נענות בתגובה מן הצד
השני. ריח אבק שריפה ממלא את האוויר. הצוות מדלג ,מסתער קדימה
,היריות נמשכות, הפעם ללא מענה .
"חדל אש"  צועק ירון.
נשמעות עוד כמה יריות ואחריהן שקט מוחלט חוץ מצפצופים
שמחרישים את האוזניים.
"מספרי ברזל להתפקד" נשמע קולו של ירון.
 "1" "2" "3" "4" "5" "6" .."8 ,7 חסר" "9 ,7 חסר" "10 אחרון,
7 חסר".
"מ ס פ ר י   ב ר ז ל  להתפקד" ירון צורח , אך קשה לשמוע אותו
מחמת  הצפצופים באוזניים .
"1" "2" "3" "4" "5" "6" .."8 ,7 חסר" "9 ,7 חסר" "10 אחרון,
7 חסר" .
"סריקה לאחור" ירון צועק שוב.
הצוות מתרומם ומתחיל בסריקה טל ממלמל חרישית :"הוא פצוע קל
,הוא בטוח פצוע קל".
לפתע נשמעת צפירה והיא עולה ומתמזגת ברעש המנוע .
טל מביט לצדדים לא מבין איפה הוא, אבל מיד מתעשת יד אחת על
הברקס השניה משחקת עם הגז, מעלה טורים.
הוא מביט באנשים שעצרו בצדי הדרך לעמוד, לפני שניה הם עוד
חייכו צחקו הוא כבר הרבה זמן לא צחק.
מלמעלה היה אפשר לראות את "המחזה המרהיב" של מאות מכוניות
עוצרות בצד הדרך.
טורים, טורים, שורות, שורות, שיירות, שיירות  אנשים עומדים דום
לצד מכוניותיהם ומתרכזים בנקודה שחורה שאיננה עוצרת.
אפשר היה לשמוע  צפירות נכנסות בצפירות מתערבבות בצפירות
מתמזגות בצווחות מנוע שחור שדוהר לכוון בית הקברות.