"זו לא האהבה שמנצחת, זה אנחנו שמפסידים"
מישהי גונחת מתחתיך את השם שלך. מסביבך ועליך פזורים איברים.
ידיים, שדיים, רגליים, צוואר. חלקם כנראה שייכים לך, אבל לא
היית שם כסף לגבי איזה. מעט חשוך, אבל הפנים מוכרות. קופאית
מהסופר? אולי, ואולי שכנה או מישהי שאספת בפאב. לפרטים אצלך יש
נטייה להתערפל, אבל דבר אחד ברור - השם שלה מתחיל בריש. או
בגימל. קשה לך להתרכז בתנאים האלה. מובן. הזיכרון נוטה אמנם
לכיוון ריש, אבל היא נראית כמו גימל קלאסית. לך תדע מי צודק,
הזיכרון או האינסטינקט. אתה רק אונס אותיות למילים, זה לא שאתה
מבין בהן משהו. תעצום עיניים. תן לאצבעות שלך לטייל על הגבעות
והעמקים של הגוף שלה. תטביע אותה ברוק שלך. שרטט לה בדמיון
פנים של מישהי שפעם הכרת. ליתר ביטחון, כדאי שתצלם את הרגע. אם
לא יהיו הפתעות, הוא כבר לא יחזור לעולם.
פלאש.
קר לה. זה לא שאתה אורי גלר, היא אומרת שקר לה ומושכת על עצמה
את השמיכה. ריאלית, קצת קשה להאמין שקר לה בחום הזה, אבל גם אם
זה נכון, הכל יחסי. אנשים בגיהינום היו לוקחים את הקר שלה
ואומרים אלף פעמים תודה. לאסקימוסים באנטרקטיקה הקר שלה לא היה
מדגדג אפילו את הקצה של הציפורן. ולה עוד יש שמיכה. יש אנשים
שקר להם הרבה יותר ולא יכולים לעשות לגבי זה כלום. חיילים
למשל. להם תמיד קר, לרוב בלב, רק שהצבא מחלק את כל מחממי
הלבבות לקצינים ולנגדים.
חמישים ומשהו קילומטר מעבר לקיר שלך נמצא חייל כזה, שקר לו
בלב. לא חייל ספציפי, עם פנים ושם ומספר אישי - אחד כללי שהרגע
ילדת רק כי רצית שלמישהו יהיה רע יותר מלך. יש לו חברה כבר
כמעט שנה. הוא שוכב במארב, מתצפת וחושב על כמה שהוא אוהב אותה,
תוהה אם המכתב ששלח הגיע אליה, מנסה לחשב כמה דקות יחלפו עד
שיראה אותה. הוא לא יודע שבאותו הרגע בדיוק, היא והחבר הכי טוב
שלו גם כן שוכבים, דווקא לא במארב - על השטיח בחדר שלה. את
המכתב של החייל שלך אתה קובר בהחלטה רגעית במגירה, מתחת לחפיסת
קונדומים שהוא שכח אצלה יום לפני שיצא למילואים. כשיחזור, הוא
לא ישים לב שיש בה כמה קונדומים פחות. אולי אין לך הרבה דברים,
אבל חוש אירוניה מפותח דווקא לא חסר. אתה, מיותר לציין, בכלל
לא משתמש בקונדומים וגם לא מכיר חיילים, מקסימום חיילות, וגם
זה היכרות שטחית. עכשיו, כשאתה חושב על זה, שבוע קודם הייתה לך
היכרות שטחית כזו עם חיילת מחיל האוויר שלקחת טרמפ מגלילות
לאיזה בסיס בצפון. בהתחלה היא קצת התנגדה, אבל בסוף נרגעה
וגנחה כמו ילדה טובה. אחרי שגמרת, ניגבת לה את הפנים וקילפת לה
תפוז, אבל היא לא רצתה, אפילו שהפרדת לה לפלחים.
היא מושכת לך את השיער ונאנקת. לא החיילת, זו שעכשיו. בריש,
כמעט בטוח שבריש. יש לה שדיים קטנים ויפים, פטמות גדולות
וסגלגלות. אתה יכול לינוק, אבל לא חייב. זה מה שטוב בחיים
האלה. אתה יכול לעשות הכל. אתה יכול להתחתן אתה או לחנוק אותה.
בידיים או ירח דבש בהוואי. בכרית או ירח דבש בקאריביים. אתה
יכול להכין לה שוקו ולשים בפנים קצת רעל, או להגיש לה שוקו
רגיל ולקחת את הכוס עם הרעל בשביל עצמך. העולם שלך, רק תעצום
עיניים ותבחר, או תשאיר אותן פקוחות ותבחר - אפילו בזה יש לך
בחירה. תיכנס, תצא. תלחש לה שאתה אוהב אותה, כמו שאתה עושה
לכולן. זה לא יזיק. מילים לא יכולות להכאיב, את זה כבר מזמן
הבנת. הן ריקות כמו המחשבות של האנשים שמדקלמים אותן. חתולים
מיוחמים מחטטים בפחי האשפה שלך - לא באלה שבראש, באלה שבחניה.
מיאו? מיאו יכול להיות הרבה דברים. מיאו יכול להיות הצילו.
מיאו יכול להיות תודה. אתמול בצהריים פיזרת בחוץ רעל עכברים
בקופסאות סרדינים. האירוניה. על פי ההוראות זה לא אמור לקחת
הרבה זמן, שעה - שעתיים מקסימום וכולם מתים. אובייקטיבית, אתה
בכלל עושה להם טובה.
תחשוב בנאלי. תחשוב על חורף. תגיד לעצמך שדברים טובים לא
יכולים לקרות כשחם - חם להם מכדי לקרות. זה לא ששכחת איך
לבכות, הדמעות פשוט מתאדות רגע לפני שהן מספיקות לזלוג
מהעיניים שלך. הרי זה ברור כשלג. דברים נוטים להסתדר כשיורד
גשם, כשברקים מחשמלים את השמיים, כשהלב קופא מבפנים. בחורף
תוכל לשקול אופציות בפוך, לשרטט תוכניות בסוודר, לקחת החלטות
רציונליות במעיל, להתקדם מתחת למטריה. המאוורר מעליך רק מזיז
את האוויר שמסביבך, הוא לא משנה בו כלום. אלוהים מעליך רק מזיז
את העולם שמסביבך, אתה לא משנה בו כלום. תיכנס, תצא. עוד אחת
לאוסף. שלושה חתולים גוססים מחוץ לחלון שלך. חמישים אלף זקנות
נשדדות עכשיו. סטטיסטית, גם לך יש סיכוי לאהוב.
|
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.