בבוקר שבת אביבי וחם אני אפגוש אותך בשדרה המוצלת, מטייל עם
הבן שלך בעגלה, שניכם לבושים מכנסיים קצרות וסנדלים.

לאחר התלבטות רגעית אגש אלייך, ואופתע לטובה לגלות שאתה מזהה
אותי מבין כל הנשים האחרות שלא היית איתן.  משועשעים מן המפגש,
נחפש ספסל לא שבור לשבת עליו, וננהל שיחה על ימים עברו, וכך
נשוב בגישושים זהירים אל אותו חורף ירושלמי קר אשר הפגיש
בינינו לפני שנים רבות. במהלך השיחה תבין, בלי לשאול, שאני
עדיין לא נשואה, ובכלל, חופשייה מכל וכל, מלבד האשליות של
עצמי.

אשאל אם אתה זוכר את ההופעה שהיינו בה יחד, ואיך הצעת לי להקים
איתך להקה, למרות שאין לי שום כשרון מוזיקלי, סתם כי לא היה לך
אומץ להציע לי משהו אחר. ואתה תשפיל את עינייך, מסדר את הכובע
על ראשו של הילד, כי יש לו עור בהיר, כמו שלך. ואז תגיד שלמיטב
זיכרונך,  אהבתי לשמוע את לאונרד כהן ורציתי להשתלט על העולם.
ואני אצהיר שעדיין.

אני אבחן את דמותך, כי אלוהים יודע כמה העיניים שלי רגילות
לזה, ואנחש. אנחש שטוב לך, ושהחברים שלך עדיין קוראים לך
"ילד", והאבא של אישתך רואה בך את הבן שלא היה לו. שיש לכם
הרבה חברים מעניינים וכשאתם מתכנסים בערב שישי על בקבוק של
איזה משהו אתה מנגן להם שירים בספרדית, עם מילים  שאתה עדיין
לא זוכר את כולן.

לאחר פגישתנו הראשונה חזרת לחדרך נרעש וישבת עם הגיטרה לכתוב
את השיר הראשון בחייך, כך הודעת לי למחרת. שיר שלעולם לא
סיימת, למיטב ידיעתי, אך בעיניי מצדיקה הכוונה לבדה את העובדה
שכעבור כל כך הרבה שנים וכל כך הרבה אנשים, אני זוכרת שבחנוך
האוזן השמאלית יש לך נקב לעגיל שהיה לך בכיתה ח', שבגיל 12
נבהלת מעכבר, ושבטיול אחרי הצבא איבדת את השעון שלך בשירותים
של איזה מלון כי היית שיכור מדי להרים אותו. זו הייתה הבעיה
איתנו מאז אותו חורף, ידענו יותר מדי אחד על השני מכדי לשוב
להיות זרים. ולא זכינו להיות כל דבר אחר, כי ברחת ממני, כי
בתקופה המסובכת ההיא של חייך הדבר האחרון שהיית צריך זה מישהי
שגורמת לך לכתוב שירים באמצע הלילה.

אני אבין אם איבדת במהלך איזה מעבר דירה או ניקיון אביב את
השיר שהבאתי לך אני  בזמנו, ובו אני מזהירה אותך שאנחנו צפויים
להיפגש בגלגול הבא, ובזה אחריו, וכך עד אשר נבין מה לעזאזל קרה
בחורף ההוא בירושלים. קראת אותו כמה עשרות פעמים בהרצאה וחשבת
שהוא מאוד עצוב, אבל הוא לא היה.

האביב של אותו חורף מצא אותנו מאושרים  וחבוקים,  לא זה עם זו
אמנם, אך המזל האיר לנו פנים. עם הזמן הפסקתי לתהות ולנתח את
מה שקרה, וידעתי רק שכאשר נפגש בעוד כמה שנים טובות לא יעלה
בדעתי לחצות לצד השני של הרחוב.

אני אושיט ידי לגעת בתלתליו של הילד, אך אניחה במקומה במהרה.
בקלות רבה מדי אני יכולה לראות אותו בעוד שנים יושב בחדרו
הצבעוני הקטן, צמידי חוטים על ידיו החובקות את הגיטרה, ומספר
למישהי את סיפוריו הקטנים, עד אור הבוקר.

וכשנפרד אעצור רגע מאחורי אחד העצים בשדרה, ואעקוב אחריכם
במבטי, מעמידה פנים כאילו היית אתה  היחיד אותו אהבתי בחיי,
וכאילו אין לי כמעט בכל עיר  בארץ הזאת גבר שמטייל בבוקר שבת
עם ילד של אישה אחרת, בעודי מחפשת מישהו חדש לנסות להשתלט על
עולמו.