לא הייתה לי ילדות מאושרת, אפילו לא קצת. גם רגעים קטנים של
אושר היו נמחצים לרסיסים תחת הכאב הגדול שבו גדלתי. אמא סיפרה
לי שאבא לא תמיד היה ככה, שזה אף פעם לא היה קורה לו לפני שהיה
במלחמה. כשאבא היה במלחמה אני עוד לא נולדתי בכלל ולא ממש
עניין אותי מה היה לפני.

אני זוכר כשלמדתי ביסודי, והייתי חוזר הבייתה עם מבחנים שלא
קיבלתי בהם 100, אז אבא היה מתרגז. הוא היה קורע את המבחן
לחתיכות ומלביש לי סטירה, ואז הוא היה קורא לי חרא קטן ודוחף
אותי על הקיר, אם הייתי נופל הוא היה בועט בי. כשהייתי בוכה
הוא רק היה מרביץ חזק יותר. אמא תמיד הייתה צורחת עליו שיעזוב
אותי ואז הוא היה תמיד מרביץ גם לה. הוא היה מושך אותה מהשיער
ומעיף אותה על הריצפה "אל תתערבי בזה! שרמוטה אחת!". אחרי שהוא
היה מסיים להרביץ לנו הוא תמיד היה לוקח חפיסת סיגריות ויוצא
מהבית, אמא אמרה שהוא הולך להרגע. תמיד כשהוא היה יוצא אמא
הייתה מחבקת אותי ומטפלת לי בפצעים, כשהוא היה יוצא ידעתי שכבר
מותר לבכות, ידעתי את זה כי גם אמא בכתה. היא הייתה מחבקת אותי
ומספרת לי על איך אבא היה לפני המלחמה, כלכך עדין וחייכן. אמא
הסבירה לי שזה בכלל לא אשמתו שהוא מרביץ לנו ככה, נכנס בו שד.
כל פעם נכנס בו שד שגורם לו להשתגע. באותם ימים שהייתי קטן
אהבתי את אבא שלי למרות הכל והאמנתי לסיפור עם השד. לא הייתה
לי סיבה לשנוא אותו או לכעוס עליו, כי זה בכלל לא היה באשמתו.
הכל היה בגלל השד הזה שנכנס בו. פעם אפילו אחרי שהוא יצא
להרגע, אמא חיכתה דקה שהוא יתרחק ואז זרקה נעל על הדלת וצעקה
לו "בן זונה!", ואז אני בעצמי הסברתי לה שהיא לא צריכה לקלל
אותו כי זה לא באשמתו, זה השד שנכנס בו.

השד המשיך להכנס באבא עוד הרבה פעמים. בחטיבת הביניים כבר
הפסקתי לבכות מזה, רק חיבקתי את אמא שלא תבכה. גם כשאבא ניפץ
את הטלויזיה שלנו בהתקפת זעם הסבירה לי אמא שזה השד וזה לא
באשמתו שאין לנו יותר טלויזיה. שנאתי את השד על מה שהוא עושה
לאבא שלי ולמשפחה שלי. המשכתי להאמין בשד עד גיל מבוגר מאד,
בהתחלה מתמימות ילדותית ואחר כך כנראה כי זה מה שרציתי להאמין.
כשהתגייסתי לצבא לא סבלתי יותר מהשד, רק אמא. כשיצאתי מהבית
הנוראי הזה המוח שלי התחיל לעכל את הרעיון שאין שום שד, שאבא
שלי הוא בן זונה גדול חסר מצפון שמתעלל במשפחה שלו. מידי
סופשבוע הייתי מגיע הבייתה ומוצא את אמא שלי בוכה בגלל החרא
הזה, והכעס שאגרתי הגיע למימדים עצומים. סופשבוע אחד כשחזרתי,
רק נכנסתי הבייתה והייתי על מדים, מצאתי את אמא עם פנים נפוחות
לגמרי בחדר שלה בוכה ואבא ישב בסלון. "זה לא הוא" היא אמרה לי
בקול חלוש, "זה השד". הדמעות ששנים לא יצאו לי התפרצו החוצה
וצרחה נפלטה לי מהפה. "אין שד אמא! אין כזה דבר!". הלכתי לסלון
והרמתי את אבא שלי מהספה בכוח ודחפתי אותו. "שלא תיגע בה יותר
יא בן זונה! שמעת אותי?!". הוא מייד הוריד לי סטירה, "אל תיגע
בי פושטק אחד, שלא תתערב!" הסתכלתי בו המום כשדמעות נשפכות
ממני לכל הכיוונים והרגשתי בתוכי משהו שלא ממני, התגלמות רוע
ואלימות שאף פעם לא הרגשתי, שנאה אדירה שחייבת להתפרץ. כיוונתי
אליו את האמ-16 שלי, הכנסתי מחסנית ודרכתי. יריתי על אבא שלי
מחסנית שלמה. טעיתי כשאמרתי שאין שד. גם בי הוא נכנס.