ריח מתקתק הסתחרר ברחבי חדר השינה כאשר רונה טפטפה על עצמה את
בושם הפרחים. הריח המענג חודר לכל פינה ופינה, מעלה בה
זיכרונות ורוגע.
ידה נשלחה לעבר הטלפון, רוצה להרים את השפופרת, לחייג שוב את
המספר המוכר, ופתאום, כאב מפלח אותה, עולה בה הזכרון של ליל
אמש. צלצול הטלפון שטרד אותה בעודה עומדת בסיטואציה דומה-
מתאפרת, מסתדרת לקראת היציאה למסעדה, מעבירה את האודם שאייל
כ"כ אוהב על שפתיה המלאות, והוא, ללא הכנה מוקדמת, קוטע את כל
תוכניותיהם, מודיע לה בקולו העמוק כי איננו יכול להיפגש עמה
יותר. מספר לה כי הוא נשוי.
היד נמשכת אחורה, מניחה לאפרכסת להמשיך לנוח על כנה.
רונה ממשיכה להתאפר,ידה ישרה, מסתירה כתמיד את הכאב המתחולל
בלבה.
הדלת נפתחה, רוח חמימה נכנסה למשרדה של רונה, מתערבלת במיזוג
האוויר הקר. פנים צעירות עם חיוך ענק וקוקיות נדחפו פנימה.
מאירות ומחיות את הדווי השורר במקום. רונה הרימה את עיניה
וראתה לפניה את שרית.
כבר חודש שרית עובדת בחברה של רונה. מביאה טייק אוואי, ושאר
משלוחים קטנים. ולמרות גילה הצעיר (15 שנים הבדל? אולי
יותר...) הנערה מצליחה להסתדר היטב עם האישה הקרירה היושבת
בראש שולחן המנהלים; המנהלת הקפואה אשר תוך זמן קצר פיתחה יחס
כה אוהד לשרית.
רונה מנסה להעניק חיוך כנה לנערה מלאת החיים שלפניה, אך המרב
הוא עווית עקמומית של פיה.
כבר ברגע הראשון ששרית נכנסה בדלת היא הבחינה כי משהו מטריד את
רונה.
דוחפת את הדלת ומתרווחת בקלילות מול רונה, זורקת את גופה הצר
על כסא המנהלים הגדול.
שרית מעריכה את רונה, תמיד מסודרת, לבושה בהידור, אך לעולם לא
יותר מדיי, איפוק תמידי באישה כה מעניינת אשר נראה כי רק שרית
מצליחה לראות ולהתחבר לנפש שמאחוריי מסכת הקרירות.
מצידה של שרית רונה איננה רק מנהלת, אלא גם אשת שיחה מעניינת,
המוכנה להעניק דקה מסדר יומה העמוס ל"סמול טוק" עם הצעירה
שלפניה . הנערה מביטה בפניה של רונה ולאחר מחשבה שניה פולטת:
"שמעתי שנפתח קפה חדש בדיוק בבניין ממול, רוצה לצאת להפסקה?".
(למה עשיתי את זה? היא המנהלת שלי!)
החושך והריקנות השוררים למרבה הפלא בבית הקפה בשעת צהריים זו
מתאימים בדיוק למצב רוחה של רונה הגוחנת מעל ספל הקפה ואיננה
מבינה מה היא עושה פה עם הנערה הזאת. בפטפוט חסר תועלת על
משהו שעבר עליה באוניברסיטה מנסה שרית להחיות את השיחה, מספרת
על המנחה החדש בשיעורי הסוציולוגיה, ואילו רונה רק מרגישה כיצד
היא שוקעת עמוק יותר ויותר לתוך המרה. (לא לבכות! לא
לבכות...הבטחתי לא לבכות בגללו!)
שרית לא יודעת מה לעשות, לא מבינה למה היא בכלל הוציאה את רונה
ממשרדה, שם תמיד ניהלו שיחות קלילות, ואילו פה היא כה קרה,
רחוקה. חושבת לעצמה שאין לה מה לעשות פה, גם לה יש דברים
שמטרידים את מנוחתה, במיוחד העניין עם הקונדום הקרוע שמצאה
לאחר ליל האהבים אמש.
אולם למרות הכל יש משהו נזקק ברונה, ושרית מקווה כי אולי השיחה
תשכיח ממנה את צרותייה שלה. היא מסתכלת עמוק לתוך עיניה של
רונה ולפתע דמעה מנצנצת פורצת מעין אחת, וידה של שרית נשלחת
מהר, לגעת, לנחם, למחוק את טיפת הכאב. (היא נראית לי כ"כ
עצובה, אבל... אולי לא היתי צריכה להתקרב...)
רונה מנסה להפסיק, אך אינה מסוגלת. הסכר התפרץ וביבבות היא
מתחילה לספר לשרית על אהבתה לאייל, גבר מושך בן 42. מספרת כיצד
הכירו באיזו פגישה עסקית, כיצד התמלא כל גופה באהבה, אהבה
שנמשכת כבר שנה. שנה שלמה של חשדות, בלבול, משיכה, ובעיקר
הזדקקות. שנה שהתפרקה לרסיסים בשיחת טלפון אחת.
שרית מתקרבת אליה, כמעט ללא היסוס, באינטואיציה נשית, מעניקה
לה חיבוק אוהד, חיבוק שכמוהו רונה לא קיבלה כבר כ"כ הרבה זמן.
ורונה נצמדת לנערה, מחפשת את החם, מתעלמת מהעובדה ששרית עודנה
נערה צעירה ועוד לא חוותה כאבים שכאלו, מתעלמת מהעובדה ששרית
עובדת בשבילה, מנסה לספוג לתוכה מקסימום חיבוק. ראש מתקרב
לראש, והן צפונות בנשיקה. (מה אני עושה?!)
הדרך לדירה של שרית ארוכה, היא נוהגת באופנוע ורונה מחבקת אותה
חזק מאחורה.
היא מבולבלת, שתיהן מבולבלות.עולות חבוקות, ושרית פותחת מהר את
דלת הדירה, לא חושבת כלל על השכנים, או על יונתן, הבחור החמוד
בדירה ממול, הבחור שאצלו התארחה בלילה הקודם.
הן נכנסות, שרית הודפת את הדלת ומושכת את רונה לספה הקרובה.
מתנשקות בלהט, נצמדות גוף לגוף, אחת מנשקת את פניה הדומעות של
השניה.
הבגדים נושרים והן מתחככות אחת באחרת, כל נפש מנסה למלא את
המחסור הרגשי שלה עד שנשמעות יבבות ושתיהן גומרות ביחד.
מתנשפות.
עוצמות את עיניהן, וכל אחת מתכנסת בעצמה.
הבושה מציפה את שרית, איננה מבינה מה היא עשתה כרגע, היא הרי
בכלל סטרייטית, הרי רק אתמול הייתה עם יונתן. (אף פעם לא
הרגשתי ככה...)
רונה פוקחת את עיניה, מנסה להבין היכן היא ולמי שייך הגוף החם
השוכב לצידה. שערה השחור עם פסי הפלטינה נח ברוגע על צווארה
הרזה והבתולי משהו של שרית, כאילו קושר אותן אחת אל השניה.
רונה מתגלגלת מהספה ונוחתת ברכות על הרצפה הקרה. גופה הערום
של שרית זע לרגע ולאחר מכן נרגע והיא ממשיכה לישון כשרק
נשימותיה הרכות ממלאות את החדר. רונה אוספת את בגדיה ויוצאת
מהדירה, משאירה מאחוריה את הזכרונות המרים, מרגישה כאילו הוסר
ממנה הכאב. (אוטובוס מספר 7 מגיע ישר למשרד...מעניין אם שמו לב
שנעלמתי...)
שרית פוקחת את עיניה, מביטה בעצב בגופה המתרחק של רונה, מנסה
להתענג עוד רגע על הזיכרון המר-מתוק של מעשה מלא האהבה והכאב
שחוותה הרגע, יודעת כי זו הפעם האחרונה שתראה את האשה המבוגרת.
(אני אתגעגע...)
למחרת רונה מגיעה למשרד, נכנסת וכהרגלה פונה דבר ראשון לפתוח
את התריסים, לרענן ולהעניק חיים למשרד המרווח. היא מסתובבת
לעבר השולחן, שם מונחת לה פיסת נייר ועליה מכתב ההתפטרות של
שרית. רונה מעיינת בו בקצרה ולאחר מכן בחיוך מלא שלווה פונה
להמשיך את סדר היום. |