מנסה לראות בצורה קצת אחרת, תחושות עלומות אל מול פני המציאות.
שומע דברים רגילים, שבשגרה. מנסה למצוא דבר שונה, "ומה יום
מיומיים?" ועדין בתחושה של החמצה בדרך חיי בחיים שכל כך לא
הוגנים, החיים שמרחיקים ממני את האושר שלי, האהבה שלי.
החיים, שדורשים ממני החלטות המסוגלות לקרוע אותי לשניים, להפיל
אותי לבירכיים, להשאיר אותי פצוע, מדמם, עם כאב שאולי
תל-אביבים היו מחפשים כחלק ממנת הדיכאון היומית.
הימים עוברים ואני עדיין כאן, סובל וכבר אף אחד לא שואל מה יש
לי.
המיטה נראית פיתוי מתוק ליפול לשינה, לשיכחה, לא להתמודד עם
עולם קשה להבנה, להתחבא בעצמי לנצח, לשקוע בחלום, לחיות
בהקיץ.

ואת מחר טסה למקום שמבחינתי הוא סוף העולם ושם יהיה לך יותר קל
לשכוח אותי, את מה שהיה, לקבור את מה שיכול היה להיות, אולי
להכיר מישהו חדש שיהיה מוכן לתת לך הכל, כי אני רחוק ממך.
את אף פעם לא שאלת ואני חשבתי שאת בורחת ואולי לא רוצה לשאול
ואולי אני גם לא רוצה לענות, לא כי לא יודע אם אני מוכן, לא
יודע אם אני מסוגל.
אם רק היית מסוגלת להקשיב ללב שביטא מה שהשפתיים לא אמרו, אם
היית קוראת רגשות שהמוח לא הביע.
אם.