זה תקף אותי באחר הצהריים של שבת סתווית בתחילת הדמדומים
כשמבעד לחריצי התריס נכנסות קרני שמש שוקעות בצבעים מדהימים של
כתום צהוב וסגול מעורבבים יחד.

הכנסתי דיסק שאני נורא אוהב למערכת, קצת שקט אבל לא בכוונה
מסוימת, לקחתי את העיתון והתחלתי לקרוא כתבה שרציתי לקרוא עוד
מאתמול. לאחר שסיימתי לא היה לי חשק לצאת מהחדר שהיה במין
אוירה חורפית חמימה שהרי אני אוהד מושבע של החורף. לקחתי עיתון
אחר והתחלתי לפתור תשחץ באחד המדורים, עד מהרה נמאס לי וזרקתי
את העיתון הצידה. שכבתי על המיטה והבטתי סביב עד שנתקלתי
במזוודה השחורה הקטנה שלי, בחנתי את המצב לרגע ואמרתי לעצמי,
למה לא ?!  שלפתי אותה החוצה והנחתי אותה על המיטה. פתחתי אותה
באטיות ופתאום נפלה חבילת מכתבים מתא קטן שבתוך המזוודה. הרמתי
את החבילה וראיתי שאלו מכתבים מלפני שנתיים וחצי. התחלתי לקרוא
אותם אחד אחד עד ששמתי לב לקבוצה מסוימת של מכתבים שהכי מושכים
אותי. סילקתי את כל השאר ונשארתי עם מספר מכתבים ביד. הסתכלתי
עליהם ולכולם היה מכנה משותף אחד - כולם היו שלך...

קראתי אותם אחד אחד, חלק העלו חיוך של עצב, געגועים מתוקים,
חלק הזילו דמעה קטנה מעיני, אבל כולם, כולם גרמו לי להיזכר
באותה תקופה מדהימה אחרי אותו מסע מדהים, אותה תקופה של אותם
מכתבים שהחזיקו קשר מרוחק בין שני אנשים, ואז ניתקתי לרגע
וחשבתי לעצמי, למה זה נגמר ?  ולא הגעתי לשום תשובה מספקת חוץ
משזהי דרך החיים. ואז חשבתי אם אפשר לשנות, להחזיר כמו שהיה אז
באותה תקופה, ורציתי לגשת לטלפון ולהתקשר אבל לא היה לי האומץ,
פשוט פחדתי. נשכבתי שוב על המיטה מתענג על הרגשת הנוסטלגיה
וחושב לעצמי הלוואי והיה אפשר לעצור את הזמן באותה תקופה,
להיאחז בו ולא לעזוב. אבל החיים מתקדמים בקצב מסחרר והתקופות
עוברות ואנחנו משתנים ולפעמים מסתכלים אחורה וכל כך מצטערים.
אבל הרבה זמן עבר מאז ואני התגייסתי לשורות צבא ההגנה ואותה
ילדה רחוקה שפעם הכרתי כבר השתחררה ועכשיו היא בטח סטודנטית
וכבר לא ילדה, או שאולי עדיין כן ?

אז רק שתדעי לך שאני עדיין זוכר ש: "יש בקריית-גת הרחוקה איזו
זהובת תלתלים קטנטונת" ומאוד מקווה שהיא עוד נזכרת בי
לפעמים...