[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







רועי בלום
/
אסיר 54756 חלק ח

הרופא כבר יומיים לא הגיע, אני לא בטוח למה, אולי חולה, אומר
לעצמי בציניות. גם האחות משום מה כמעט ולא נכנסת, מאז שהתחלתי
ללכת בכוחות עצמי. לפני שנה לא הייתי מאמין שאני עוד אי פעם
אלך, החושך אז גרם לי לדברים שאני מעדיף שלא לחזור אליהם אפילו
בדמיון.
אני עומד לא ממש יציב עדיין, אבל עומד מול המראה בחדר. השיער
הבלונדיני שלי כמוני מתקדם וצומח, מתחיל לחזור לצורה הישנה
שלו, הצורה שלפני הצבא. גלים עולים גלים יורדים, היו החבר'ה אז
אומרים על השיער שלי.

הם היו קוראים לי "עודד המלך". אני לא בטוח מתי זה התחיל,
שקראו "המלך", אבל זה ניתקע עד הצבא, שם זה נישכח בתהומות
השכחה ואני לא ממש ניסיתי להחזיר את זה.
אני זוכר את אריק הבחור השחום, אמרו שהוא תימני. אני ידעתי
שהוא לא. לא שזה הפריע לי, אבל כמו שלי ניתקע הכינוי "המלך"
לאריק ניתקע "התימני". הוא היה אחד החברים המעטים שהיו לי,
מעטים מבחירה, הייתי אומר לעצמי אז, יודע שאנשים נבהלים ממני
לאחר זמן מה שהם נמצאים איתי. רק אריק לא פחד ממני אף פעם, היה
אומר כי אני כמו אח בשבילו ואחים לא צריכים לפחד אחד מהשני.
הוא אהב להביט לי בעיניים, היה אומר כי הן מידי פעם זוהרות
בצבע צהוב כמו של חתול בר. כאשר לא היו שומעים אותו היה נוהם
לידי כמו אריה ואומר שאני אהיה יום אחד מלך החיות והוא יהיה
הפומה השחורה.

אמא שלו הייתה טריפוליטאית, ידעה לעשות קובנה ועוד כל מיני
מאכלים, שהיום אני לא ממש זוכר אותם, אבל הריר עולה לי לפה
כאשר אני רק חושב על ארוחות השבת בבוקר אצלו בבית. היינו
אוכלים בידיים, מנגבים צלחת חומוס, שאימא שלו הייתה מכינה
מהגרגרים בעצמה, לא הסכימה לקנות את החומוס המוכן, אמרה שיש
לזה טעם של דשא. לא רציתי לומר לה כי פעם אריק שלה אכל דשא
מהידיים שלי. למעשה, ככה הכרנו.
זה היה בסוף כיתה ד' או ה', אני לא בטוח. היינו בבית ספר של
אשכנזים, לא שילד בגיל הזה יודע את זה, אבל כאשר יום אחד המורה
נכנסה לכיתה וביקשה מאיתנו להכיר ילד חדש ושלא נתייחס לצבע עור
שלו, כי הוא תימני וזה הצבע של אילו שבאו מתימן. זו הייתה
למעשה הפעם הראשונה שהבחנו אז בצבע העור שלו.
אז יוצא שאנחנו נפגשים בהפסקה במגרש הגדול, שם קבוצה של ילדים
מכיתה ו' שיחקה כדורגל. אני זוכר שבמקרה באותו היום אחד החבר'ה
הביא כדור ורצינו גם לשחק, אז כאשר נכנסנו למגרש- הם כמובן
ניסו להעיף אותנו. כמעט כל ההפסקה הלכה על המכות בינינו לבין
הילדים הגדולים מאיתנו.
אני זוכר שלא ממש שמתי לב שהוא הצטרף למכות כאילו הוא איתנו
מכיתה א'. כאשר אחד הילדים הגדולים נפל עלי והתחיל לתת לי מכות
בפנים, הוא זינק עליו ודחף אותו ממני.
אני זוכר שכמעט העפתי את הילד הגדול ממני, אז בלי עזרה, וזה
שאחת המורות בדיוק הגיעה כדי להפריד. הציתו לי אש בראש ושעתיים
אחר כך בשיעור כל מה שרציתי היה לנקום בו על זה שהוא העיף את
הילד ההוא ממני.
כאשר נגמרו השעתיים האלו, אני זינקתי אחריו מהכיתה וכמעט שהוא
נאבד לי בין כל התלמידים, שיצאו באותו הזמן מהכיתות שלהם.
למזלי, היה קל יחסית להבחין בו, הוא היה הילד היחיד שהשיער שלו
היה שחור והעור שלו היה כמעט שחור לגמרי.

אז יצא שאני עקבתי אחריו במשך זמן מה, מחכה להזדמנות. לא ראיתי
שהוא הבחין בי עוד קודם, כך שאחרי אחד הסיבובים הוא חיכה לי.
אני, שרצתי קדימה כדי לא לאבד אותו שוב, כמעט התנגשתי בו. אני
זוכר שהמילים הראשונות שלו היו "מה אתה רוצה ממני" תוך כדי
שהוא הרים את היד באיום. אני לא ממש חשבתי אז וזינקתי עליו,
מנסה להלום בו בידיים שלי. מסתבר שהוא היה בחור חזק, או לפחות
חזק ממני, כי תוך כמה שניות מצאתי אותו עלי יושב משועשע, נישען
על הידיים שלי, בקושי מתנשף, בעוד שאני התנשפתי כאילו רצתי כל
המשחק כדורגל רצוף. "אולי תגיד לי מה יש לך" הוא שוב שאל אותי,
לא ממש מתכוון לעזוב.
הזעם שהיה בי התחדד ואז קרה מה שקרה בכל פעם שבאמת רציתי משהו.
אני הדפתי אותו ממני לא בעזרת הכוח בידיים שלי, אלא בעזרת משהו
שאז עוד פחות הבנתי מהיום. הוא כמעט עף ממני ואני הבטתי בו
בכוח, לא משחרר את המבט שלו ממני. הוא התחיל להתנשף כאילו הוא
זה שרץ משחק שלם ונפל על הרצפה, רועד. לא ממש ידעתי מה לעשות
עכשיו אחרי שניצחתי אותו, וכל מה שיצא לי לדמיין באותו הרגע זה
לראות אותו אוכל עשב. אז היות ולא ממש היה עצב אני דחפתי לו
לפה דשא, מה שגם לו להשתעל וכך להתנתק מהמבט שלי ולזנק משם
במהירות, שאפילו אותי הפתיעה.

את המקרה הזה שנינו לא שכחנו, הוא מצידו סיפר כאילו יצאה לי אש
מהעיניים ואני בדרך כלל הייתי שותק. זה לא ממש משנה את זה שאבא
שלו רצה להרביץ לי כאשר הוא שמע על הדשא ובסוף יצאה משם סולחה,
ששנינו הפכנו לחברים ואני הרווחתי ארוחות בוקר של שבת.
אני זוכר שהוא הציק לי בהתחלה הרבה על נושא האש בעיניים וניסה
לגרום לי להוציא אותה שוב, מה שלא ממש הצליח לו. היכולת שלי לא
ממש יצאה בשנים ההן בצורה רצונית, היא לא הייתה ממש בשליטה
שלי.

היום אני מול המראה, העיניים שלי בוערות מבפנים, אני כמעט
מסוגל להבחין באש האדומה שבוערת שם. העוצמה מפחידה אותי, אולם
אני יודע שכאשר יהיה צורך- אני אשתמש בה. היו לי שלוש שנים של
חושך כדי ללמוד מה שיותר מעשרים שנה לא הצלחתי. היום אני כבר
יודע איך להדליק ולכבות את האש, אני יודע איך לדחוף את המפתח
לדלת ויותר חשוב- איך לשרוף את הדלת במידה ואני אצטרך.
אני שוב מביט במראה, הפעם צבע העיניים שלי שונה, אדום כמעט,
זועם.
אני ניזכר בך והזעם הפעם הוא על עצמי, חש איך אני נישרף מעיני
שלי, גופי מתחיל להזיע ואני חש בחום שעולה, בטמפרטורה בדמי,
שצוברת תאוצה כלפי מעלה.
בוער ומביט, מביט ובוער עד שרואה שוב את פרצופך מולי, עינייך
עצובות, גופך כפוף ואת בוכה.
עיני כבות מייד ואני מדדה באיטיות כלפי המיטה לעוד לילה של
סיוטים, שיזכירו לי מה עשיתי לך.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
אני שוכב, משמע
אני בים


תרומה לבמה




בבמה מאז 25/9/04 20:24
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
רועי בלום

© 1998-2022 זכויות שמורות לבמה חדשה