הוא התחמק ממנה בפעם השניה באותו היום, סירב לענות לטלפונים,
סירב לדבר איתה, הוריו שפחדו שיהיה לעולם לבד ניסו מעט לדבר
איתו לרמוז לו כי הנה, יש נערה אולי כבר יותר מנערה המתעניינת
בו, והוא בשלו, מסרב לשמוע מסרב לראות, מסרב לדעת ובעיקר מסרב
לחוש.
היא לא הייתה הראשונה שרדפה אחריו, הוא לא ידע למה הן עושות
זאת, למעשה אם הוא היה כל אחד אחר כנראה שהיה מנצל את זה בכל
דרך אפשרית אבל הוא לא היה הם, הוא לא היה דומה לאיש לא
במחשבות ולא בהתנהגות ואולי זה מה שמשך אותן.
טלפון צילצל בפעם השלישית הוא הוא הביט במספר הלא מזוהה
בסלולרי שלו והמתין שישאירו הודעה, הוא כמעט ולא ענה מיד, חי
על משפט שאם זה חשוב ישאירו הודעה ואם לא אז זה לא חשוב,
עקרונות לא חשובים היו חייו והטלפון בפעם השלישית נדם בלי
להשאיר הודעה, שוב היא חייך חיוך עצוב לעצמו לא מצליח להבין
מדוע היא לא מסוגלת לתת לו את המרחב שהוא זקוק לו,
הוא לא היה מסוגל לסגור את הקשר סופית כמו שכבר הציעו לו, ובכל
פעם שהייתה תופסת אותו וכועסת על ההתחמקות שלו ממנה, היה מוצא
תירוץ אמיתי תמיד שהיה מרגיע אותה ושוב היו מדברים כאילו היו
ביחד למרות ששניהם ידעו שהם לא ביחד, הוא הבהיר לה את זה כמעט
בהתחלה שהוא לא מחפש שום דבר קבוע, והיא הבינה זאת בדרכה
והסכימה להיות רק ידידה או כל דבר אחר שהוא רק ירצה, היא
הסכימה עם דימעה קטנה בעין שהוא הבחין בה היטב אולם הוא לא היה
מסוגל להתחייב ליותר מזה, הוא היה מוכן לסגור את הקשר מיד והוא
גם אמר לה את זה אבל הוא לא יכל להחליט על זה בעצמו ונתן לה
להחליט לבד, והיא החליטה.
"אולי כבר תדבר איתה" היא אמרה לו בשקט אוחזת את הטלפון ביד
מבלי שיהיה ניתן לשמוע מה נאמר, "אני לא בבית" ענה לה והמשיך
לכיוון החדר שלו, אימו ענתה לטלפון בפעם המי יודע כמה שהוא לא
בבית וסגרה את הטלפון, "אז אולי תסגור את זה וזהו" אמרה
לכיוונו "אני לא אוהבת לשקר" הוא המשיך בלי לענות מרגיש חסר
אונים לא בפעם הראשונה , הוא רצה מזמן כבר לסגור את הקשר אבל
הוא לא יכל, הוא לא יכל לומר לה שהו רוצה לסיים, מאיזושהי סיבה
הוא רצה לשמור על הקשר על אש נמוכה, כל כך נמוכה שהוא לא ירגיש
את זה ושזה לא יפריע לו, אבל זה היה בלתי אפשרי, כיוון שאם היא
הייתה מתקשרת פעם בשבוע זה היה מפריע לו ואם פעם בחודש זה היה
מפריע לו, והוא לא היה מהסוג שמשקר, למה הוא לא ידע אבל הוא
פשוט לא היה כזה, ושוב בפרצוף מעט נבוך נסגר בתוך החדר שלו
מתעלם מהמשפט האחרון שאימו אמרה.
היא בקושי ידעה איפה הוא גר אבל היא הגיעה אליו, הוא לא ידע מי
נתן לה את הכתובת, חשד שאולי אימו או מישהו אחר מהמשפחה שנמאס
לו לשקר והציע לה להגיע. בהתחלה הוא היה קצת מופתע אבל תוך
שניות התרגל והזמין אותה לחדרו, היא כעסה עליו שוב לאחר שהתחמק
ממנה זמן רב יותר מאשר בכל פעם אחרת
הכעס היה בעיקר על עצמה על זה שהיא ממשיכה לרדוף אחריו, הוא
עשה לה משהו שלה לא היה ברור והוא ידע את זה והיא ידעה את זה
וזה הפריע לה אבל היא לא יכלה לעשות כלום בנושא, והוא רק
התיישב על המיטה שותק, מביט בה ולא אומר מילה.
היא התיישבה לידו והחלה מלטפת לו את היד כמו תמיד עדיין כועסת
אבל לא יכולה לשלוט בעצמה, והוא כרגיל המשיך בשלו והחל מלטף
אותה בחזרה, הוא לא ידע מה היה הדבר שגרם לכך אבל בכל פעם לאחר
הקטע הזה היא נירגעה והעינים שלה שוב קיבלו את הגוון של ה"אני
שלך" הנוראי שהוא כל כך לא אהב.
הוא רצה לזרוק אותה אולם לא יכל, מה יכול לומר לה ואיך כאשר
כול כולה משתוקקת לו, איך יתחמק ומה יעשה הוא לא ידע, והיא
בשתיקה מנסה להביט בו ולהבין אותו מנסה לקרוא קצת ממנו, יודעת
שהוא לא יהיה שלה לאחר שכל כך הרבה פעמים הוא אמר לה, והוא ידע
שזה בדיוק מה שעובר לה בראש כרגע, יודע בדיוק מה היא חושבת,
איך היא חושבת, מה היא רוצה, וידע כי הוא לא יוכל לתת את זה
לה, כל שהיא רצתה היה הוא, והוא לא יכל לתת לה את זה, הוא לא
היה מסוגל, לא הייתה לו תשובה למה, זה לא שהוא לא הרגיש כלפיה
משהו אבל התחושה הייתה שונה ממה שהוא ציפה לה, הוא חיפש משהו
כמו בסרטים וניתקל במציאות מאכזבת, והיא ניסתה להסביר לו לגרום
לו להבין, והוא ניסה בעצמו אולם דבר לא עזר בזמן שהוא נשאר הוא
והיא נשארה איתו אולם מעט בצד חצי יודעת שהוא יתחמק שוב והיא
תרדוף שוב...
הוא הפסיק כבר לספור את הפעמים שהוא נאלץ כמעט לברוח מביתו
בגלל שהיא הייתה שם, אם בהתחלה זה היה קל ופשוט הרי שעכשיו זה
היה מסובך יותר, היא הייתה מחכה לו שעות והוא היה נעלם לשעות,
וכאשר הייתה הולכת היה חוזר וכך היה משחק שהוא שנא בל ליבו אבל
עדיין הוא לא היה מסוגל לומר לה ללכת והיא לא רצה ללכת, הספיקו
לה הכמה דקות איתו בכל פעם, ולא הספיקו הכמה דקות איתה עד ששוב
הרגיש שהיא מנסה ללכוד אותו , והרשת סביבו נמתחת ומתהדקת, ובכל
פעם שראה אותה חייך וכאשר הלכה חייך עוד יותר, והחיוכים שניהם
היו אמיתים וכאבו לו כל כך.
היום היא שוב פה, הוא ידע, היא שוב ממתינה לו בשקט כבר כמה
שעות בחדרו, היא שוב רוצה להיות כל מה שהוא ירצה ורוצה, הוא
ניסה לקרוע אותה ממנו על ידי שליטה והיא נתנה לו לשלוט, הוא
ניסה לקרוע אותה בכל שיטה שרק הכיר מבלי לפגוע והיא כאילו לא
הבינה רק רצתה בו יותר, והוא לא היה מסוגל לשחרר אותה סופית,
לא היה מסוגל לומר לה שאינו יכול לראות אותה יותר, לשמוע אותה
יותר להרגיש אותה יותר, והיא שוב הייתה לפניו, כמו בפעם
הראשונה שמצא אותה בחדרו, יושבת ממתינה לו, בקושי מחייכת עד
שרואה אותה וגם אז לזמן קצר ומיד היה נעלם החיוך, כאילו שואלת
אם מותר לה, והוא סירב לאשר או שלא לאשר, הוא אמר לה שוב ושוב
ללכת לחיות את חייה, לבחור את בחירותיה, ולא הצליח להבין כי
היא בחרה בו.
הדמות ישבה על המיטה בפעם המי יודע כמה, והפעם גם החיוך הקטן
שבדרך כלל הופיע לא היה, ראשה מושפל כלפי מטה בזמן שהוא ניכנס
לחדר יודע כי היא שם, היא הרימה את ראשה שלה והוא הביט בה,
דמותה שקטה אך סוערת מבפנים, הוא יכל לחוש בסערה המתקרבת אולם
הוא לא יכל לצפות עד להיכן תגיע.
הדמות הביטה בו במבט אחרון וביקשה ממנו להצטרף אליה, הוא התקרב
ואחז בידה בזמן שהיא אחזה בידו, המשיכה ביניהם הייתה שונה דבר
שהוא לא הבין במה באותו הרגע, והיא משכה אותו אילה מחבקת אותו
בחיבוק חזק.
הוא הצטרף לחיבור מחזיק בה בזמן שהיא מחזיקה בו ונעה לאט בתוך
החדר, הוא לא הבחין כי היא מתקדמת לכיוון מסויים, וגם כאשר
הבחין לא האמין כי היא תעשה משהו שונה ונוראי כל כך.
