אני כותב.
או ליתר דיוק - אני רוצה לכתוב.
משתוקק לכך, או, כמו שאומרים המבינים, כמה לכך.
עוד אין לי את הפרטים הנחוצים, כמו עלילה, סיפור מסגרת, או
אפילו פורמט מסויים שבו אכתוב (מחזה, שיר, סיפור), אפילו לא
רעיון כללי, אלא רק תחושה חזקה לכתוב, להעלות משהו על הדף.
שום דבר עוד לא התגבש, התלכד לכלל רעיון התחלתי, עוד לא התחלנו
לתת שמות לדמויות, מיקום עלילתי, סיפור רקע כלשהו, אלא רק
יצרנו משפטים סתמיים בראשנו, מנסים לרשום אותם בזיכרון, זה
יהיה משפט טוב, אולי נשתמש בו אחר כך, זה לא רלוונטי, אבל מי
יודע.

המרקם עוד רחוק מלהיווצר, הסיפור רחוק מלהיות מדומיין. כרגע
ישנו רק רעיון מאוד כללי, שמרחף מעל הכל ומכניס אותנו למסגרת,
כשבתוך המסגרת הזו יש לבנות את האופי של העולם ההוא, המצוייר,
יש לשרטט פרטים בדמיון ולהעלות אותם במילים על הדף, עד שילבשו
צורה ויתהוו לכדי דמויות ממשיות או חפצים ממשיים, שנוכל להרגיש
אותם בעוברנו לידם בעינינו.

אני ניגש לעניין.
או יותר נכון - רוצה לגשת אליו. אבל כבר עוד לפני שהתחלנו ישנן
בעיות רבות שצריך לפתור.
לדוגמא: אני נמצא באמצע הרחוב. יש לגשת אל תחנת האוטובוסים
ולנסוע הביתה, שם אפשר להתרכז ולהתחיל להעלות את הרעיונות אל
הדף. אך זה סיכון גדול מאוד שצריך לקחת, כי ברוב המקרים,
הרעיונות, המשפטים והרגש לגבי העניין כולו נוטים להיעלם ברוח
של תל אביב לפני שאני מגיע הביתה. צריך לתפוס את הכל ולקשור
אותו חזק חזק אל איזו אונה שנחליט (זה לא משנה, יש שתיים -
השמאלית והימנית), ולקוות שיישאר שם עד שאגיע הביתה. שם (כך
אני מחליט - יש לעשות החלטות רבות עד להגעת האוטובוס) אפרום את
האריזה הזו ואשפוך את תכולתה אל השולחן, ושם בוודאי יתחיל
תהליך המיון ההתחלתי, שם נזרוק את הלא רלוונטי (אבל לא את הכל)
ונשמור את הרלוונטי, ובחיבור יחדיו, עם קצת פלפל ושמן זית אולי
ייצא לנו משהו עם מבנה.

ביושבי באוטובוס אני מגלגל את הדברים שוב ושוב בראשי.
לפני מספר דקות אותם דברים לא היו מוגדרים לחלוטין, ואולי בכלל
לא, ועכשיו אני עוסק בליטוש, ניפוי האבנים הקשות והלכלוך,
שיפור פני האבן, מחיקת החול לכדי אבק, ועכשיו - עכשיו לנשוף,
כדי להסירו.
אני מנסה להתמקד בפרטים. מנסה לשכוח שאני באוטובוס, שאני מוקף
באנשים, מנסה להתעלם מהילדים שצועקים, מהזקנים שגוערים בהם
ומבקשים מהם להסיר את הרגליים מעל המושבים הציבוריים, אני מנסה
לברוח אל העולם המתהווה בראשי, לצאת מהאוטובוס הזה, לשכוח את
הצלצולים ואת השירים המזרחיים שמסיטים את מחשבותיי אל הארצי,
אל המודע, הגשמי, מנסה לחיות במציאות של הסיפור שלי.

אני נותן שמות לדמויות. נותן להם קווי אופי בודדים. כאלו
שיאפיינו אותן. אני מחליט את מי אני אוהב, את מי פחות. או יותר
טוב - מרגיש זאת. אני פוסע לכיוון הבית שלי, ומנסה לדמיין את
הפתיחה. איפה לפתוח? מה קורה? מה רואים (במידה וזה מחזה)
כשהמסך עולה?
אני מנסה לשים את עצמי במקום הקהל, במקום הקורא, מנסה לדמיין
את ההרגשה לקרוא משהו לא כתוב. אני מדמיין את קווי המתאר של
הבמה, את התאורה, מוסיקת הרקע - עד כמה היא חשובה, והאם בכתיבת
תסריט אפשר להכתיב מנגינה מסויימת, ועדיין להשאיר מספיק מקום
לבמאי?

אבל לפני שיושבים וכותבים את המילים הראשונות, לפני האות
הראשונה (זה מאוד חשוב. פעם היה לי רעיון לכתוב סיפור שלם עם
הקפדה על משחקי אותיות. חשבתי על אותיות פותחות. השתעשעתי
ברעיון שהאותיות הפותחות ירכיבו בעצמן סיפור כלשהוא, או איזה
משחק מילים. אפשר לפתוח כל מילה באות עוקבת, או להיפך - להגיע
מן הסוף להתחלה, וכך להנחיל תת-רעיון בתוך הסיפור הזה, שתוכנו
עוד לא מסומן), לפני שיושבים ונועצים מבטים בוחנים בדף, מה
כותבים? או נכון יותר - איך כותבים?
צריך לגשת לחנות, צריך לקנות קופסת סיגריות, כדי שתשמש אותנו
בשעת הכתיבה, שנוכל לשאוב ממנה את הלב של היצירה. אולי אקנה
שתי חפיסות? לא רצוי לעצור את התהליך הזה באמצע רק כדי לקנות
סיגריות. מאבדים את הריכוז. את העניין. בכל מקרה, בלי סיגריות
אי אפשר להמשיך. אני קונה שתי חפיסות. לא, שלוש. שלוש זה יותר
טוב, בכל מקרה אני מעשן, אז למה לא לקנות כבר עכשיו שלוש? אני
קונה שלוש חפיסות. יש בבית יין? יין זה הכרחי לכתיבה. זה בא
טוב עם הסיגריות. יש יין, אבל הוא יבש מדי. ואדום. אני אוהב
יין לבן. ומה עוד? יש גפרורים? לא! צריך לקנות. לא היית רוצה
לראות את עצמך מוקף סיגריות, ללא יכולת להדליק אותן. וחוץ מזה?
אולי אקנה מרציפן, לשמור על העירנות, ללעוס משהו. בעצם, אני די
רעב. אני קונה גם חבילת גרעינים וגמבה. אני אוהב גמבה. חותכים
וממליחים, והופ! ישר לפה! אני גם קונה בקבוק מי טוניק, וחבילת
מסטיקים.

אני עולה במדרגות. פותח את הדלת, מכניס את שקית המצרכים לדירה.
אני נועל את הדלת. אני פותח את דלת המקפיא, מכניס את היין הלבן
(יין לבן שותים קר). סוגר. אני מכניס את הגמבות למקרר (מלבד
גמבה אחת. אני מניח אותה על השיש). אני תוחב את הגפרורים
וקופסאות הסיגריות לכיסים. פותח שוב את המקפיא. מכניס את מי
הטוניק (מי טוניק אי אפשר לשתות אם זה לא קר), סוגר. אני פותח
את הארון, מוציא שתי קעריות. לאחת אני שופך את הגרעינים. השניה
תשמש לקליפות. הכיור מלא, ואין אפילו כוס אחת פנויה וגם לא
צלחת. אני שוטף כלים. מבריק כל כוס, מוודא שלא נשאר על הצלחות
לכלוך שנדבק, כלשהו. אני מסבן את המזלגות והסכינים, את לוח
הפלסטיק לחיתוך ירקות. אני שוטף את הכל במים חמים. מניח
לייבוש. אני שם את לוח הפלסטיק (לחיתוך ירקות) על השיש, חותך
את הגמבה לפרוסות (לא לפני ששטפתי אותה - במים קרים). אני מניח
את הפרוסות על הצלחת, בתוספת מלח. אני מכין את שולחן הכתיבה
שלי. מסדר אותו. מנקה. אני מעיף ניירות לא רצויים שיכולים
להפריע (פעם הייתי בקורס מסויים לשיפור של הישגים שקשורים
למשהו. הסבירו לנו (זה הדבר היחיד שאני זוכר מהקורס) שכשיש
יותר מרחב על השולחן, הריכוז גבוה יותר), מזיז עטים, עפרונות,
מחדדים, פותח חלון, סוגר (יש רוח פרצים). אני מדליק את האור,
מניח חבילת דפים באמצע השולחן. אני ניגש למטבח, מביא את צלחת
הגמבה, חוזר ולוקח את שתי הקעריות. אני מניח אותן בסדר כלשהוא
על השולחן. אני מפנה את המאפרה. נותן תחושה של רעננות, תחושה
של "חדש". אני מניח את המאפרה על השולחן. ליד המאפרה אני שם את
הסיגריות והגפרורים. אני מביא שתי כוסות - אחת למי טוניק
והשניה ליין. אני חוזר למטבח. בודק אם השתיה קרה מספיק. היין
עוד פושר. אני מחליט להשאיר אותו לאחר כך. לוקח את מי הטוניק.
מוזג מהבקבוק, מניח את אותו על הכיסא השני שניצב ליד השולחן.
אני מביא את המלח (אני אוהב מלח. תמיד אני ממליח עוד, אם יש לי
את ההזדמנות). ומפיות. מזלג לא צריך. אני מתיישב.

אני כותב.
או יותר נכון - רוצה לכתוב.
אני ניגש לעבודה, משחרר באיטיות את הזכרונות אפופי העשן מראשי,
מנקה את אבק האוטובוס, את מלח הגמבה.
אני בוחן את הרעיונות היטב.
חושב עליהם.
משמעותם.

אני פותח.
אני כותב.