וחמתי נשארת תלויה בארון,
לא רוצה לכעוס, לא רוצה לבכות.
גלי ים שסוחפים אותי לדרך חדשה
ואור הירח שיוביל אותי לקצה המנהרה.
הדמעות הפכו למלח,
והכעס נותר רגש בלבד,
כל שאבקש לא יהיה אלא חיוך,
קט, ערמומי, וחשוב מכל - אמיתי.

והותרתי שביל של יאוש מאחור,
משתדלת להמשיך קדימה,
אל עבר שביל חדש מלא אור.
וציוץ ציפורים ישמע מכל עבר,
ייתן לי את הכוח להרגיש, לאהוב.
ועם תקווה כה גדולה חרוטה בליבי
משאירה את חמתי התלויה בארון,
חוזרת למה שתמיד רציתי להיות,
ואולי רק עכשיו מגלה,
שאני מאושרת.