סטירה.
עוד אחת.
מתי זה יפסק?
דיי... היא חושבת בפנים, בלב. אולי היא אפילו מילמלה משהו.
יש שם דמעה, בזווית העין, שמאיימת לפרוץ החוצה. אבל שירי חזקה.
לא תיתן לו את הסיפוק לראות אותה בוכה.
היא מרימה ראשה. רואה... שירי רואה כלום. היא כבר לא מסוגלת
לראות, לא לחוש. שירי חושבת על ארז. זיק של תקווה ניצת בעיניה.
חיוך קטנטן. היא שכובה על הדשא הלח, מסוגלת להריח את ריחו
המשכר. אפילו הירח מסוגל לחוש בכאבה. רואים את זה על הפרצוף
הלבן שלו.
הוא מפסיק. הוא מתלבש, החלאה הזאת, והולך. משאיר את שירי
הבכייה לבדה על הדשא הירוק, שדהה במקצת.
הנערה קמה, והולכת לארז.
היא מתדפקת על דלת ביתו, בשעה 12:48 בלילה. לא מעניין אותה אם
היא תעיר את אחותו הקטנה. לא מעניין אותה אם היא תעיר את האבא
החורג שלו. היא צריכה את ארז.
ארז פותח את הדלת, בבוקסר בלבד. הוא נבהל למראה חברתו הטובה
ביותר חבולה ובוכה. הם עלו לחדרו. שירי, קשה לה לילדה. קשה לה
לספר לארז. הוא לא יבין. כשהיא רואה את המבט בעיניו, דואג,
מבין בצורה בלתי מוסברת, הכל יוצא. היא מספרת איך היא חזרה
מהמסיבה, איך הוא התנפל עליה, קרע ממנה את בגדיה. כאן היא
משתתקת. ארז מבין. ארז יודע מה קרה. הוא מחבק אותו, מגונן עליה
מהרע שבעולם. שירי בוכה, טיפות של דם זולגות מעיניה. ארז שולח
אותה להתקלח, אחר כך נראה מה נעשה.
שירי מתקשה לשטוף מעליה את הזוהמה, הלכלוך ומגע ידו המקולל.
כל המקומות בהם נגע בה שורפים, צורבים. היא רוצה לצרוח, הילדה
הקטנה, שתמימותה נלקחה ממנה. הזרם מכוון על המים הכי קרים. אבל
לשירי חם. חם וכואב ורע לה בלב.
שירי סיימה להתקלח. היא התלבשה, ובלי לומר מילה, פשוט נרדמה על
מיטתו של ארז, לשינה נטולת חלומות.
בבוקר, הם הולכים למשטרה. שירי'לה לא רצתה. היא התביישה, פחדה.
מה אם לא יאמינו לה? בסוף השתכנעה, בקושי. ארז שלה אמר שהוא
יעשה אותו דבר לבנות אחרות, ושהיא אף פעם לא תרגיש בטוחה אם
היא תדע שהוא עדיין מסתובב חופשי.
בדרך הם עצרו במסעדה סינית. ארז הזמין אורז, שירי לא יכלה
להכניס דבר לפיה. "שירי...שירי אני רוצה להסביר לך משהו." ארז
שלה נורא חכם. תמיד עם התיאוריות שלו. לשירי אין כוח לומר לו
שהיא רוצה שקט, אז הוא ממשיך.
"האורז הזה, הוא כמו העולם. המון המון אנשים, המון המון
גרגירים. את לא חייבת לאכול הכל. רק את הגרגירים שאת בוחרת. מה
שנשאר בצלחת, נשאר מחוץ לחיים שלך." שירי חושבת שהיא הבינה.
"לפעמים את אוהבת אורז מתובל. ככה החיים שלך יהיו יותר
מתובלים. וגם, שירי'לה, לפעמים אורז אחד בלתי רצוי נכנס לפה
שלך. את לא יכולה להקיא אותו, כי הוא אחד. אבל, יש לך את כל
הגרגירים האחרים, שכן רצויים ושאת כן אוהבת אותם. הוא יחיד- הם
הרבה. תסיקי מסקנות."
שירי מבולבלת. חושבת בשקט. לפתע חיוך הסתמן בזוית פיה. היא
קמה, נתנה לארז נשיקה על הלחי, והלכה, אולי למשטרה, ואולי,
לחפש את הגרגר המיוחד שלה. |
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.