הלילה היה מואר באופן יוצא דופן, בניגוד לנפשו הקודרת של
אלנרופקלוס.
אלנרופקלוס היה מולריק טיפוסי. כמו כל המולריקים גם הוא גר
בשטח ביצתי נטול יתושים, הסיבה למיעוט במספרם הקטן כל כך של
המולריקים בעולם. למולריקים היה מוניטין של מפלצות איומות,
ואלנרופקלוס  לא התאמץ במיוחד להפריח את המוניטין הזה: הוא ערך
את טקס המולבו פעם בחודש, כנדרש לפי המסורת, ועוברי אורך (בדרך
כלל תלמידי בית ספר היסודי שהגיעו לביצה הבטוחה לאסוף נתונים
לעבודות הביולוגיה שלהם) יכלו לראות את עורו הירוק מדמם מפצעי
הטקס, את שיניו הלבנות, החדות, יורדות מעבר לשפתיו השחורות,
ואת שערו הסגלגל השמנוני מבריק באור הירח.
חבריו של אלנרופקלוס היו קוראים לו לוס, אולם לא היו לו חברים.
רק אמא זקנה וגור כלבים גדול מדי. לפני כמה שבועות עצר אוטו
יפה וגדול בביצה, בניגוד לאוטובוסים שעוברים שם בדרך כלל, ואיש
שמן וקרח יצא ממנו וזרק שם את הכלב, למורת רוחו של בנו הצועק
במושב האחורי. בנו של הקרח ידע על המפלצת האיומה שמסתתרת
בצמחיה שמסביב לביצה, הן ראה אותה זה מכבר כשהיא שואגת ושורטת
את פניה במעין טקס של כאב וצעקות, וניסה למנוע את גורלו האכזר
של הכלב המסכן שמצא. אבל היה משהו שהילד לא ידע. היה משהו שאיש
לא ידע, מלבד לוס ואמו, ומאוחר יותר גם גור הכלבים, שלוס אמץ
אל ליבו דקות מאוחר יותר.
לוס והמולריקים כלל לא היו מפלצות רעבות דם. הם היו יצורים
בעלי חזות מסורבלת ועם זאת קלי תנועה הם היו חכמים, אוהבי
ספרים, אך בעלי שפה פשוטה וניאנדרטלית, בעלי חוש מפותח
להיגיינה אישית, אך מלוכלכים תמיד.
המולריקים לא תמיד נודעו כמפלצות חסרות רחמים. היו ימים יפים
יותר בהם כל יצורי הלילה היו מגיעים אליהם בשביל עצה טובה,
מאכלים משובחים, או שיחה נעימה. אבל אפילו אמו של לוס לא זוכרת
ימים טובים יותר, ולוס תהה אם אכן היו ימים כאלו.
אמו של לוס, סיפרה לו סיפורים יפים על מולריקים מפורסמים, עד
שחלתה וכבר לא יכלה לספר לו סיפורים, אלא רק לשבת בדממה איתו
ועם הכלב. כאן מתחיל סיפורנו.
שמונה ימים ושמונה לילות ישב לוס עם אמו ללא הפסקה, למעט מספר
פעמים שקם להביא לה את תרופותיה, או את הארוחות שלה. לוס לא
אכל. הוא גם לא שתה. הוא רק ישב בדממה והתפלל לשלומה. כמה
פעמים הוא קם לגרש ילדים קטנים שבאו להציץ במפלצת הנוראית. אחד
מהם הפיל ספר אגדות ישן, שהתלכלך בבוץ. לוס לקח אותו עמו
פנימה, והניח אותו בפינת החדר. "תמיד התייחס לספר בכבוד" אמרה
לו תמיד אמו, והוא הבטיח שישמע בקולה. הוא לא יכול להפסיק
לקיים את הבטחותיה עכשיו...
בלילה השמיני הגיע טקס המולבו. לוס ידע שאמו, רוצה שיקיים את
הטקס, למרות הכל. זהו טקס אבל- סליחות לאל הגדול, ולוס לא ראה
יום טוב מזה לבקש את סליחת האל.

לוס יצא אל הלילה הקר, סכין חדה וחלודה בידו, גלימה על גבו,
ודמעות בעיניו. הוא הביט אל על, אל הירח שאף מלוא ריאותיו את
האוויר הצח, הנקי, העדין, נעמד בתנוחת מוצא אלגנטית, ופלט שאגה
אדירה אל העולם. הוא שאג עוד ועוד, כשכל שאגה הופכת להיות פחות
ופחות שאגה ויותר ויותר יבבה. וכל יבבה הפכה לבכי חנוק, וזה
הפך לבכי חסר מעצורים. לוס התכופף אל ברכיו, אחז בבטנו כפצוע,
כחולה, ומירר בבכי, עד שירד הירח ועלתה השמש, והאוויר הקר
התחלף ברוח נעימה.
לוס הרים את ראשו, פקח את עיניו, ותוך ניגוב מהיר של דמעותיו
רץ חזרה אל הבית. שם, בין הקיר המלוכלך והכלב הפצוע שכבה אמו,
נושמת נשימה אחרונה.
הזמן נעצר מלכת, הרוח עצרה, חיות הבוקר נדמו, ואמו שלו, אמו של
לוס, נדמה גם היא.
הוא התכופף באיטיות, נישק את אמו קלות על ראשה, ליטף את מצחה,
הזיל דמעה בודדה, גדולה וכואבת על חזה הקריר. הלך אל פינת
החדר, אל עבר הספר הישן.
לוס ישב עוד ימים רבים וקרא על דרקונים נוראיים, נסיכות
יפיפיות ומפלצות כעורות, וקיווה, תקוות שווא, לימים יפים יותר.