מרוב שהיה חשוך, לא שמתי לב ומעדתי על קצה של מרצפת שבורה.
יצאתי במהירות מהבית על מנת שלא לחזור לעולם. זאת הפעם האחרונה
שאני נותנת לזה לקרות, חשבתי לעצמי, למרות שזאת הפעם המאה שאני
אומרת לעצמי את המשפט הזה.
לריב עם אבא שלי זה מקרה שכיח כמו מילואים לאסי שהיה צנחן
קרבי, אבל מה... אין לי כסף לעזוב את הבית, אז אני רק עושה צעד
החוצה וחוזרת, בשביל לנשום.
קניתי "גולדסטר", והתיישבתי על ספסל ליד הקולנוע שמקרין את
שוורצנגר. חשבתי, שלפחות שוורצנגר מוציא את הכעס בצורה טובה
ועוד מרוויח על זה המון כסף. למרות שהוא נראה אידיוט, הוא בטח
יותר חכם מאבא שלי, שהכעס שלו יוצא יחד עם טיפות רוק מפה עקום,
ואז הוורידים במצח מתנפחים, כסף הוא בטוח לא רואה מזה.
לידי התיישבה דמות עם "מכבי" וביקשה סיגריה, רק אחת, באנגלית
גרועה ועיניים מלוכסנות. נתתי, לא רציתי לעשות מזה סיפור אבל
הוא, הסיני, לא הפסיק לדבר. בהתחלה לא הקשבתי, רציתי לחשוב על
אבא והכאב והוורידים, עד שהצלחתי להבין מתוך גיבוב המילים
באנגלית שהסיפור הוא על אבא שלו, שהיה מכה אותו עם מקל דק
מבמבוק. "למה הוא הכה אותך?" שאלתי את הסיני שגיהק בריח של
"מכבי" והסיני אמר, שכשמשפחה סינית יושבת לאכול זה לא מנומס
לקחת בהתחלה את הראש של הדג, והוא, כשהיה ילד תמיד היה לוקח את
הראש, תמיד ראש, ואז אבא שלו היה מצליף בו עם המקל. רציתי
לשאול אותו מה כל כך טוב בראש של דג אבל שתקתי כי על טעם ועל
ריח אין להתווכח.  
אז חזרתי הביתה עם ריח של "גולדסטר" וחשבתי כל הדרך על הסיני
והמקל ועל הראש של הדג, והלכתי ישר לישון, כרגיל. ואני מקווה
שיהיה בסדר, למרות שאני די בטוחה שעוד מעט שוב יקראו לאסי
לעשות מילואים.