אני יושבת על ספסל חום בהיר. נוקשה מעט, מעוגל בקצוות מתכת
ומרווח בפסים מדודים מתחילתו ועד סופו, חורצים חריצים ארוכים
בגבי ומקשים על התנוחה. אני מרוכזת בדבר אחד בלבד. מביטה
קדימה, מתעלמת משאר הנוכחים המתחלפים בחדר. מתעלמת מהפוסעים על
פני אשר לרגע מסתירים את מושא התבוננותי.
מקומרת, לא נעה, לא מזדקפת בנשימה,
רק מסתכלת, בוחנת, רושמת בעיני את הקווים הצבעוניים,
תמונה,
ציור.
אישה. מלאה ולבנה. עומדת ומביטה ספק ברצפה ספק בעצמה. עירומה.
מאחוריה רקע כחלחל, אולי מחיצת אמבט, להגן ממים ניתזים או
גברים ממהרים להיכנס לחדר. אולי מחיצת הלבשה בחדר שינה עתיק.
התסרוקת גבוהה, מעוגלת, חום בהיר שאינו מאיים על החברה בשום
צורה. ואני, לרגע מתייצבת. שוקלת אם רק מנשים יש צורך להתגונן,
להקים חומות של קירות ניידים, אטומים למבטים והתלחשויות.
לגברים למדתי מזמן לוותר. עירומי שלי בוהק בין קירות בלבד, בין
מראה לטפט צהוב בהיר, לפעמים בין ספה עמומה לשטיח מתמסר. רק
פעם אחת, פעם אחת בכל השנים האלו ראית אותי ככה, עומדת ומחליקה
ידיים על הגוף, מסתובבת בחצאי סיבובים כדי לבחון ולזכור את
הקווים. רק פעם אחת שהספיקה לך כדי לומר שלא תרצה אותי לעולם.
לעולם. אני עוד זוכרת את הידיים חומקות מצדי הגוף, שומטות את
העור הרך כדי להגן על הנחשף, עיניים מחפשות מפלט ומחסה מקרני
האור של עינייך, הבושה הבושה הבושה - לא תרצה אותי. לעולם,
הדגשת. אבל הרי ידעתי, אבל עכשיו זה מרחף בחלל, אבל אתה-
עכשיו אני לעצמי. לעצמי בלבד.
לעולם לא תרצה. אז מה. מאז אני בונה חומות טוב יותר. משקיעה
יותר בכל הסתגרות ובכל הימנעות ממצבים כאלו שירסקו אותי חזרה.
הגוף שלי הוא אני, מה שראית באותו רגע אומלל הוא אני. אישה לא
צעירה, לא מבוגרת מידי. בת שלושים ושש וזה כבר שנה יותר ממה
שהחלטתי להישאר. עכשיו כשאני יודעת איך להכיל את הצער הרב הזה,
איך לאגור הכל לתוך קופסה קטנה בתוכי - אני נאחזת עוד קצת.
מחליטה כל פעם על חודש נוסף. מלחמה נוספת בקרע שיצרת בי,
בנפשי. לשנוא או לאהוב.
מה שראית - אני, הגוף שלי, הפך בעיני במשפט אחד למה שאתה חושב
עליו.
נלחמתי לשנות.
והיא, מולי, משהו לא מסתדר בגוף שלה. הפרופורציות לא מסודרות
כמו שצריך. החזה קטן מידי לגוף העמוס. זקור מידי לתנוחה השמוטה
בה היא עומדת. גבר צייר אותה, אני בטוחה, ומתקרבת לקיר כדי
לקרוא את השלט הלבן הקטן שמוצמד מימין לציור. שורות שחורות.
פייר בונאר. אלף תשע מאות ושש. מן תקופת ביניים תפיסתית, אני
חושבת. נשים מלאות עוד חינניות, אבל הנה, משהו כבר מחלחל לציור
הזה. אי השלמה, אי הסכמה. אי נוחות. שלה או שלו. המבט שלה
מושפל, שם באלף תשע מאות ושש. מול פייר הגברי, המשופם, היא
נאחזת בבד לבן. שמלה? כתונת לילה? שמיכה? משהו מעוטר להסתתר
תחתיו, סרבול נשי שחיכה על הספה הכתומה. להעלם מהציור, מהצייר,
מהעירום, מהשיפוט. הוא לא נותן לה להרים אותו. האם היא חשה אי
נוחות, או שמא פייר הכניס את הרגש הזדוני במתכוון, לשם
הארטיסט, זורע את זרעי מחלת המערב דרך האמנות? אני תוהה.
ומתיישבת שוב על הספסל. עוד קבוצת אנשים עוברת. סיור מודרך
במוזיאון, אבל לא לתמונה הזו. המדריכה הקטנה והממושקפת מתעכבת
ליד אישה אחרת, גם היא שכובה בתוך אמבט, עירומה. אותו פייר,
אבל אישה אחרת.
אני לא מקשיבה להסברים.
שמעתי די.
שלושה ימים לא יצאתי מהבית אחרי התקרית הזו איתך. וכשיצאתי,
הייתי עטופה שכבות רבות מידי לחום אוגוסט האלים. איך העזת לומר
דבר כזה, איך יכלת לעמוד מולי ולפרק כל חלקה בעיניך, למסור כל
פיסת עור לבנה זוהרת לרמיסה תחת רגליך. לא נשארת מולי הרבה,
רגע אחד, משפט אחד, והיית בחוץ. ואני, נשארתי בפנים, שלושה
ימים תמימים, הרוסים.
מה מושך אותי בתמונה הזו.
למה אני נשארת.
אתה לא צייר. אפילו לא מעט אומנותי.
בחורה צעירה והחבר שלה עברו מחובקים ונעצרו לידי. היא בחצאית
וחולצה שחורה הדוקה, נעלמת, מוסתרת, מצמצמת נוכחות. הוא בג'ינס
וחולצה אפורה, שולח יד מקיפה ומהדקת את זוגתו אליו. היא מלחשת
משהו לאזנו, הוא מסתובב להביט אלי. הם מדברים עלי, אני יודעת,
אני קמה ומתרחקת להביט בציור מזווית אחרת.
ציירת אישה היתה מנציחה אותה אחרת לגמרי. היתה קולטת את
העדינות, פיזור הדעת, חוסר הטעם שבמצב הזה. היא היתה מושיבה
אותה מולה ומציירת דיוקן, לא גוף מזויף. לא אפשרי. תווים
מוחלטים ולא טשטוש ורדרד. פייר פייר, מה לה ולך. מה לגופה
ולפניך המתורבתות.
היא גוצה משהו. חלקה למשעי. אפילו שיערות ערווה אין, בהירות
ככל שיהיו. יד אחת שלוחה לאחור, קצרה מידי, לא מתאימה. בונאר
יקירי בחר את שרצה לקחת. הפך הכל לצבעים הרמוניים, חלקים,
נשיים. צייר המוני נשים באמבטיות, המוני נשים מביטות על עצמן,
ולא הכיר אף אחת. את אשתו צייר מבשלת ריבות, והשאר מתגרות,
בוחנות, רומזות, מציעות, לעצמן ולא לצייר. לעולם מתנקות ללא
הפסק.
כמעט כמוך, רק לא באופן גורף כל כך.
מה בא קודם, המשפט המוחלט שלך או מראה גופי הגאה, ההחלטה או
הפחד, הרצון לנסות או ההודעה הקרה, לא, אתה לא צריך להזכיר -
אני יודעת - לעולם לא תרצה. אז מה קדם למה, אהובי?
בצד ימין בציור כסא קטן. כסא של כיתה אלף, מכוסה כרית קטנה
ועגולה. דומה לזו המתעתדת לשבת עליו. אולי אינה רוצה לשבת.
אינה רוצה להנמיך עצמה עוד יותר בעיני הצייר.
מעניין כמה זמן עמדה כך, מחכה שיסיים את הציור,
בוהה בירך או בכף הרגל או בחפץ שחציו בלבד נראה,
ואני אז מולך, כך, כמו לקראת ציור,
עירומה, לבנה, מלאה,
שיער חום בתסרוקת פשוטה,
ידיים משוטטות בצדי הגוף,
הנה כך - שבריר שניה.
משפט אחד.
ודממה.
לא יותר.