לפעמים, כשהשמש שוקעת, ואתה הרגשות, כוכב אחד נותן לי כוח.
הכוכב הזה נמצא שם למעלה תמיד, אבל מסיבה לא ידועה רק לעיתים
רחוקות אני מוצאת אותו.
לפעמים, כשהירח שולח את אורו, ואתו את האמת, נדמה שהכל יסתדר,
שיש תקווה. למרבה הצער, רק בלילות הבהירים האמת ברורה ומתוקה.
בשאר הלילות היא נעלמת אל בין העננים החשוכים.
לפעמים, כשהקשת נפרסת על השמים וקורנת בצבעי האגדות, ומביאה
אתה את הדמיון, אני חושבת שאי שם מישהו שומר על היופי, ושלא
הכל אפור.
לעתים קרובות אני תוהה אם אני אמצא את השביל שיבטיח לי שתמיד
יהיו לילות בהירים, שקיעות, וקשתות שנפרסות על השמים. ואז באות
הדמעות המלוחות, שבמליחותן קובעות שרוב הסיכויים שהדברים
המתוקים הללו לא יהיו שם תמיד.
עכשיו, על חוף הים המרהיב, כשאני צופה בשקיעתה של השמש הכתומה
והעצומה, אני מבינה שהיא רק רגעית, ושתכף היא תעלם אל הים, ומי
יודע אם תחזור בבוקר שלמחרת.
עכשיו, כשהכוכבים בולטים בין השמים החשוכים לאורו של הירח ,
איני רואה את ההבדל ביניהם, ומשהו אומר לי שאף פעם לא אמצא שוב
את הכוכב שנתן לי כוח.
עכשיו, כשאורו של הירח מסנוור את התקווה, ושולח קרניים של עצב,
אני מבינה שאני לא אמצא את האמת לעולם, הלילות רק ייעשו חשוכים
מלילה ללילה, וקשתות- הדמיון לא יופיעו יותר.

לפעמים, כשהלב זועק, והנשמה צורחת, ומעיני זורם ים כבד ומלוח,
אני חושבת שהקיום שלי הוא לגמרי חסר משמעות, ושהשביל המיוחל ,
המכוון ליופי, רק מתרחק מיום ליום. באותם רגעים אני עוצמת את
עיני, מסתכלת לחושך בעיניים, זוכרת את הקשת, הכוכב והירח,
וצוללת אל עמקי המחשבה האובדנית.