מוקדש לעמית, שהוא גם אחלה בנאדם וגם נתן לי את הרעיון
לסיפור.

"איזה קפה אתה רוצה?" שאלתי.
"שחור", הוא ענה, "כמו החיים שלי".
חזק, המשפט הזה.
שחור כמו החיים שלי.
מאיפה בכלל אתה מחליט שהחיים שלך שחורים?
גם אני אמרתי את המשפט הזה, אבל עד שלא שמעתי אותו ממישהו
אחר, לא קלטתי את המשמעות.
מה זה שחור? ולמה דווקא החיים שלי?
פשוט הגעתי למסקנה שאני לא יודע להעריך כלום.
כי בסופו של עניין החיים שלי די טובים, ויש הרבה יותר גרוע.
תמיד יש יותר גרוע.
כי בכל פעם שאתה בטוח שהגעת לתחתית יש עוד מאה מטר של חרא
מתחת.
אז למה אני בכל זאת מרגיש כאילו אני מעדיף למות?
קשה להגדיר את זה, ואי אפשר להבין אם אתה לא שם.
אבל ככה אני מרגיש, וככה מרגישים הרבה אנשים.
שלא מוצאים סיפוק בחיים שלהם, שלא מוצאים עניין.

בכל מקרה, התמזמזתי מספיק - חזרה לקפה.

"כמה סוכר?", לחצתי.
"בלי סוכר, שיהיה מר כמו החיים שלי".

ושוב התחילו לעבור לי המחשבות האלה בראש שלי.
איזה חרא עובר על אנשים שהם מרגישים ככה?
לא יודע בקשר אליהם, אבל רוב החרא קורה בתוכי, לאו דווקא בגלל
דברים שקרו לי - וקרו לי מספיק.
לא על כולם אני אדבר, יש דברים שאף אחד חוץ ממני לא יודע.
וגם בחיים לא ידעו.
אבל מה זה משנה? האנשים שצריכים להיות שמחים, גם הם לא שמחים
לפעמים.
כי זה החרא מבפנים שהורג אותך בסוף.

שוב התמזמזתי.

הכנתי את הקפה וראיתי את הגרגרים של הקפה שחור צפים למעלה.
אשכרה כמו החיים שלי, לא מספיק שזה שחור ומר,
גם יש גרגרים מגעילים מלמעלה.