הלילה היה פיגוע במדרחוב של ראשון.
זה כ"כ קרוב עכשיו.    
ממש מפחיד.
פעם ראשונה שבאמת הרגשתי פחד.
ממש פחד.
פחד על חברים שלי ועלי והמחשבה שזה כ"כ קרוב
מחליאה אותי ועושה לי צמרמורת.
למה זה מגיע לנו?
איך אפשר לחיות ככה?
עכשיו לא יהיה בטוח להסתובב ברחוב?
פתאום נתפס לי עד כמה החיים שבריריים וחלפים ואיך בין רגע כל
העולם שלי יכול להחרב עלי
אם יקרה משהו למישהו מהאנשים שאני אוהבת
כ"כ אוהבת שבא לי לבכות עכשיו.
אני לא רוצה לחכות בחרדה לעיתון של מחר ולפחד שאני אכיר את אחד
מהשמות,
אני לא רוצה להלחץ אם מישהו לא עונה לי לפלאפון שאולי קרה לו
משהו
אבל אני לא רואה את הסוף.
הלוואי ועוד כמה שנים אני אסתכל על השורות האלה וזה יהיה רק
זכרון רחוק וכואב.
ולא יהיו יותר פיגועים כאלה ואנשים לא יפחדו לצאת לרחוב.