את שמוליק שכחתי לגמרי מזמן. קצת אחרי שנגמרה הקייטנה.
כל הילדים צחקו עליו בגלל הבטן, ובבריכה הוא אף פעם לא הוריד
חולצה. אף אחד גם לא הסכים לתת לו יד כשהלכנו בזוגות לראות את
הפרות במקווה ישראל, רק אני קצת ריחמתי עליו, נתתי לו יד.
הייתה לו פריחה על כל היד וכף היד שלו הזיעה והייתה מחוספספת,
כשנתתי לו יד כולם צחקו גם עלי ושרו שמוליק ויוני חתן וכלה.
לפני שבועיים פגשתי אותו בקניון הזהב כשהלכתי לאכול מקרויאל עם
גבינה.
"אתה רוצה להזמין?" שאל אותי ילד אחד, שעמד מאחורי הדלפק וחייך
חיוך של "אני מת ללכת הביתה!". את ההזמנה דיקלמתי, כמו כל יום,
עליתי לקומה השנייה עם המגש, התיישבתי בניחותא אל שולחן ליחיד,
ונגסתי בעדינות חייתית משהו בלחמניה.
בעודי מנסה לטפטף על החולצה החדשה שלי, נשמעה מאחורי נהימה :
"סליחה?".
הסתובבתי לאט, מתפלל שלא יהיה זה קול של עוד אחת מאלה שעברו
בדירה שלי באחד מלילות השיכרות של החבר'ה.
מולי עמד בחור גבוה, הייתי אומר אפילו רזה, מחוייך וידו המזיעה
מושטת קדימה, מטפטפת אגלי זיעה מריחים בדיוק אל קש השתיה
שלי."לא תודה" מלמלתי וחזרתי לערבב מיונז עם קטשופ על המגש.
"מה לא תודה?" הוא שאל העקשן. "לא קונה" עניתי בלי להרים את
הראש מהצ'יפס, מתחיל לטבול אותו לפני שיתקרר. "שלום אתה יכול
להגיד, יוני מנאות רחל?" הסתובבתי מופתע והבטתי בבחור שעדיין
עמד עם היד מושטת כלפיי, נובעת כמעיין המתגבר. "שמוליק. שמוליק
מקייטנת נוה עופר, זוכר אותי?"
"שמוליק! אינעל דינו, שמוליק!" קראתי אליו והתרוממתי, "איך
זיהית אותי יא מיקרוב?" ברגשות מעורבים טבלתי את ידי בידו
הניגרת, שם לב לאותה פריחה טורדנית על זרוע שמאל. שמוליק חייך
וסינן "זיהיתי".
"מה קורה איתך בנאדם" המשכתי לחפש דרך להתניע שיחה.
"ואללה, הכל טוב, לא השתנית בכלל יוני." "לא השתניתי? מכיתה ב'
לא השתניתי? לא יודע אם זה ממש מחמיא יא שמול."
שמוליק קצת האדים כשהזמין את ישבנו הצנום לשבת מולי, בשולחן
יחיד, אני ושמוליק השמן, ויש כאלה שאומרים שאין ניסים.
"אתה, לעומת זאת, השתנית בכמה קילו" חייכתי אליו, מנסה להמשיך
לאכול את מה שנראה עכשיו כמו עיסת קטשופ, מיונז וקצת צ'יפס.
"כן" הוא הבריג את חולצתו כלפי מעלה, משיל מעליי את מעט הרעב
שנותר לי. "אחרי כיתה י'ב התגייסתי לקרבי, הייתי חייב לעשות
משהו לפני שאני מת".
"יופי,יופי" עניתי בחצי חיוך וקמתי להפרד מחצי מקרויאל על
גחלים וצ'יפס, שהיה עסיסי עד לא מזמן.
כאילו רצה הגורל להחזיר אותי עשרים וכמה שנים אחורה, מהמדרגות
הופיעו שלושה ילדים קטנים ואחריהם, מתנהל באיטיות אסי עמרני,
אחד מכל-כך הרבה ילדים שהשפילו את שמוליק בקייטנה.
הוא ישר זיהה אותי ואת שמוליק, ניגש לעברנו, מחייך כאילו השתין
במים העמוקים של הבריכה:" אז מה? עדין זוג אני רואה!"
"אני לא מאמין!" צעקתי, "אני לא מאמין, איזה צרוף מקרים מדהים,
לא?" הסתכלתי על שמוליק ועל אסי לסרוגין עם חיוך שאפילו
האזניים הבולטות שלי לא הצליחו לעצור. שמוליק חייך אל אסי
עמרני ואסי התקרב וטפח לי על השכם "החיים מלאים הפתעות, הא?"
ואז התקרב אל שמוליק ונישק אותו בחוזקה על השפתיים " איפה אתה
פוקי, אני מחפש אותך בכל הקניון כבר שעה". להגיד שהייתי המום
זה כמו להגיד ששמוליק היה שמנמן בקייטנה, לא הצלחתי להוריד את
החיוך המטומבל מהפנים ונראיתי כמו פרסומת למתיחת פנים גרועה.
אסי הסתכל עליי ואמר "נו? אז מה?". "אז מה?" שאלתי, "אז מה מה?
מה קורה איתכם? אתם, אתם, אתם כאילו... ביחד וזה?" שמוליק
השפיל מבט ואסי שם יד על הכתף שלי (אני לא הומופוב או משהו אבל
ליתר בטחון הלכתי חצי צעד אחורה) "ביחד? הכי ביחד שיש. מאז
ולתמיד. אה פוקי?" הוא חייך אל שמוליק שניסה להסתיר את הגייזר
שפרץ לו מהיד.
חזרתי להתיישב מול שמוליק...
פה אעצור לרגע להגיג שעבר עליי באותה השנייה, כשאסי תפס כיסא
והתיישב לצידי: כמה אנשים לעזאזל, יכולים לשבת בשולחן של יחיד,
ואם יותר מאחד, למה, לעזאזל קוראים לזה "שולחן יחיד"?.
בכל אופן, שמוליק נראה מעט נבוך, אבל אסי התחיל לספר סיפור,
שאם לא הייתי שם, לא כל-כך הייתי מאמין.
"אחרי הצבא נסעתי לאמסטרדם לחודש, הייתי במסיבות, קצת פה, קצת
שם, אתה יודע... אבל לא הרגשתי שלם עם עצמי. אז הכרתי את
ג'יימס,
שנתן לי הגדרה חדשה לגבי הגבריות שלי..."
"די,זה לא מעניין אותו!" שמוליק עמד בין קנאה לבושה.
"למה?" פתחתי עיניי עגל קטנות "מעניין.. תמשיך, אח שלי".
"בקיצור, אחרי חודש נפרדנו וחזרתי לארץ, וכאילו בלי לדעת,
הוזמנתי למסיבה פרטית כזו, של הקהילה, אתה מבין? ואצל מי הייתה
המסיבה?" הוא שתק לרגע, כאילו היה מנחה של המיליונר.
"של פוקי?" שאלתי.
"לא, של חבר לשעבר של אחותי מהצבא, שהיה באותה תקופה עם
שמוליק".
או.קיי, אני איבדתי קצת את הקשר, אז עצרתי את אסי וקמתי: "עם
כל העניין" חייכתי חיוך מטופש "אני חייב לזוז, יש לי חתול
במיקרו!"
הייתי חייב ללכת, אני לא יודע למה, אבל שמוליק ואסי? באמת!
"שב שב יא סטרייט" אסי עמרני לא השאיר לי ברירה כששלח את הרגל
שלו וחסם לי את הדרך. "תשמע סיפור נו".
חזרתי להתיישב והקשבתי. "מהון להון" אסי המשיך, "החבר הזה של
אחותי היה החבר הראשון של שמול" הוא חייך אל שמוליק שהמשיך
להסתכל אל הרצפה, מנסה להטמע בה, "טמבל לא נורמלי ששיחק
לשמוליק ברגשות כאילו היה הכלבה שלו.אתה מבין? הוא הזמין את
שמוליק למסיבה רק כדי שייראה אותו מתמזמז כל הערב עם איזה בחור
ז'ורנלי מזדמן. כשנכנסתי ראיתי את שמוליק יושב ונובר בכוס
פלסטיק מלאה במבה על הספה. ישר זיהינו אחד את השני ואחרי
שירדתי עליו קצת על הרזון החדש שלו ישבנו ודיברנו כל הלילה,
ומאז אנחנו ביחד."
בדיוק כשנהיה לי ממש משעמם, עבר איזה צ'לוח ושפך לי ספרייט על
המכנסיים. "בואנה תסתכל לאן שאתה משפריץ את הזבל ש'ך יא הומו"
צעקתי עליו ומייד האדמתי, מסתכל על אסי מהצד. אסי התעלם
והמשיך. "מה שמדהים בסיפור זה ששמוליק סיפר לי באותו ערב, שהוא
הבין שהוא הומו באיזה יום אחד שהלכנו לראות פרות במקוה ישראל
בקייטנה, אתה קולט? כבר בכיתה ג'". "בית" תיקנתי אותו ושמוליק
הרים את הראש מהרצפה והסתכל עליי. "בית בית" המשיך אסי,"הוא
הלך איתך יד ביד והרגיש שאתה הבנאדם שהוא הכי אוהב
בעולם,וכששרו לכם חתן וכלה הוא שמח כמו איזה פלוץ, נכון פוקי?"
שמוליק המשיך להסתכל עליי ונהיה לי ממש ממש לא נוח. "ובזכות זה
שנתת לשמוליק יד ונגעת לו בפריחה, היום אנחנו ביחד". אסי סיים
והסתכל עליי במבט מכיר תודה.
שתיקה עברה בין שלושתינו, מחייכים כמו חבורה של הומואים...
סליחה, מתרוממים... סליחה, דפוקים...
לא משנה כמו מה, ישבנו שם שלושתינו, מנסים להבין אם צריך להגיד
עוד משהו, ואני, תאמינו או לא, רק חיפשתי גיליוטינה קטנה להניח
עליה ראש, רק לרגע.
כמו בכל טרגדיה - קומדיה טובה, זה לא היה הסוף, לאאאאא, חבר'ה,
זו הייתה רק ההתחלה, גם לי הקייטנה הזו השאירה משהו מיוחד,
ואפילו אודה שאותו יום עשה לי הרבה.
אסי הסתכל עליי לרגע, ולאחר הביט בשעון "טוב, פוקי, צריך לזוז.
יוני היה נפלא לראות אותך" הוא הוציא כרטיס ביקור והושיט לי
אותו "תהיה בקשר".
קמתי גם אני, לקחתי את תיק הצד שלי, סדרתי את המיני, נשקתי
לשניהם ויצאתי.
מאחוריי שמעתי את אסי לוחש לשמוליק :" מתאים לו ככה,נכון?".
שמוליק מייד החזיר תשובה :" כבר אז ידעתי שהוא יהיה יפה יותר
בתור אישה!".