בשעה שמונה אני צריך להיות במיטה.
יש לנו בבית אורלוגין עתיק המרעים בקולו לפי השעה.  כל פעם
שהוא מתחיל לצלצל אני רץ בכל כוחי לכיוון המיטה, אולי הגיעה
שעתי.אני רץ ומתכסה, השמיכה מעל הראש ואני מכורבל הכי קטן
שאפשר מנסה להיעלם. אני רועד ומפחד סופר את הצלצולים, כל צלצול
שעובר אני מנסה לתקן דרכי, הפחד מערפל את הכל, אני שומע צלצול
אחרי צלצול מכריז כי עברה שעה, עברה ולא תשוב עוד לעולם. אף
פעם איני בטוח אם השעה שמונה או לא.

אני שוכב, מנסה להעלם, מקשיב לצעדים המתקרבים לרגליים הנגררות
ללא חיות, ומקווה שהפעם הם לא עצרו ליד מיטתי. הוא מתיישב
ופותח את הספר, מושיט אותו ולעברי ואומר לי קרא, אני מפחד
להביט בו ישירות ולכן אני מנסה להתעמק בספר, אך ורק בו. מישיר
מבטי אל האותיות המתבלבלות ואיני מצליח לקרוא דבר, אני מגמגם
הברות, מחכה לצעקה שאינה נשמעת רק המבט, אותו מבט נורא הננעץ
בי כחנית של קרח, הגאולה תגיע כעבור נצח, השעון יצלצל והוא
יסגור את הספר בשתיקה וילך.