[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







שי ספיר
/
כשהפרחים בוכים

הפרחים בכו. גפני היה מוכן להישבע בכך. דמעות גדולות ושקופות
זלגו במורד עלי הכותרת של החרציות, ונשרו אל משטח השיש של
השולחן, מנקדות בדרכן את הגבעולים ברסס מלוח. גפני המשיך לבהות
בחרציות הכתומות, מהופנט מול הטיפות הקולחות.  
גפני לא היה משוגע. הוא ידע שזה לא ייתכן, שפרחים אינם מסוגלים
לבכות אפילו אם האישה שיושבת לפניהם מגוללת וידוי קורע-לב,
שמסתיר בתוכו סוד נורא.
אבל יותר מאשר סמך על צלילות דעתו, סמך גפני על עיניו
המעורפלות. והעיניים האלה, שלא הטעו אותו מעולם, ראו את הפרחים
בוכים.
התאומות הנאמנות היו כלואות מאחורי עדשות כרסתניות, תחומות
במסגרת חומה ומסיבית שהיתה באופנה לפני עשרים שנה. אז, בערך,
גפני גם קנה אותן. "המשקפיים האלה יחזיקו אצלך הרבה זמן, ילד",
הבטיח לו שניידר, האופטיקאי של הוריו. הבטיח - וקיים.
המשקפיים הוותיקות השלימו את המראה שהקפיד גפני לטפח במשך 15
שנים של ראיית-חשבון, שילוב דהוי של אלגנטיות מהוגנת עם קריצה
ביטניקית קלושה. על החולצה הכחולה והנקייה שלבש השתרכה תמיד
עניבה מגוהצת למשעי. הלבוש חמור הסבר שכיסה את פלג-גופו העליון
לא התאים למה שבא מתחת: מכנסי ג'ינס תכולים, רפויים ודהויים,
וסנדלי אצבע מעור.

גפני אהב את החיים המסודרים שטיפח. ביום הראשון ללימודים
באוניברסיטה הוא החליט שהבחורה שישבה בשורה לפניו תהיה אשתו -
וזה בדיוק מה שקרה. טובה הסכימה להינשא לו בתאריך ובמקום שבחר.
הם קנו דירה בשכונה שאהב ועיצבו אותה בדיוק לטעמו: שטיחים כהים
כיסו את רצפת הסלון, מדפי עץ עמוסים בספרים כיסו את הקירות,
ווילונות בצבע תואם למדפים הסתירו את הסלון מעיני העולם. שתי
ליטוגרפיות שקנה במחיר מבצע נתנו קצת צבע לחדר. על דלת הבית
תלתה טובה שלט קטן: רו"ח אביגדור גפני.

במשך 15 שנים וחמישה חודשים התנהלו החיים כמו טבלה חשבונאית
מסודרת.  בכל ערב בשבע גפני היה חוזר הביתה, מנשק את טובה על
הלחי וניגש לפתוח את התריסים במרפסת. טובה היתה הולכת בינתיים
למטבח ומביאה למרפסת קערה עם פירות העונה. בימים קרים וגשומים
התריסים היו נותרים מוגפים, וזירת הארוחה הקלה עברה אל הסלון.
הם היו מדברים קצת בין הפלחים, ובשמונה היו מתפזרים
לענייניהם: גפני היה מתיישב ליד שולחן הכתיבה וממשיך לעבוד על
חשבונות דחופים שהביא מהמשרד, או בוהה בתוכניות הפוליטיקה
בטלוויזיה. טובה היתה מצטנפת מתחת למנורה עם ספר טוב או מסתגרת
במטבח עם הטלפון.
גפני אהב את המראה שלה בשעות ההן: תוך כדי קריאה או שיחה,
היתה מסובבת אצבעה של טובה קווצת שיער סוררת, פורעת את השביל
החרוש באמצע חלקת ראשה. לאורך השביל הזה זרעו השנים ערוגות
שיער-כותנה לבנות, וסביב העיניים נקוו כבר חריצים של גיל
ועייפות, אבל הפנים עדיין נותרו נאות. בדיוק כמו אז, ביום
הראשון באוניברסיטה.  
בחצות בדיוק הוא היה מנשק את הפנים הללו, ממלמל "ליל מנוחה"
קצר, ומכבה את מנורת הלילה שמעל המיטה. פעם בשבוע הם היו
שוכבים, בתנוחה הרגילה ועם מנורה דולקת, ושעת כיבוי האורות
הקבועה היתה מתאחרת בשל כך במספר דקות.

לא היו להם ילדים. גפני החליט מגיל צעיר שהוא לא ייתן לילדים
לאכול את כל חסכונותיו. טובה, מצידה, לא הביעה מעולם רצון
להפוך לאם. גפני היה מרוצה מהמצב: היה להם זה את זו, בבית
מעוצב ומאופק עם חרציות עזות-צבע באגרטל, שדמעות הכתימו יום
אחד את אבקניהן.
באוויר המהם צליל מוזר, לא מוכר. גפני הביט בפרחים וחשב לעצמו:
לא ייתכן שפרחים יכולים גם להתייפח בקול. אבל הפרחים לא היו
אלה שבכו בשקט. הקול הזה הגיע ממקום אחר.
גפני הסיט את מבטו ימינה אל הראש השחוח שרעד מולו. טובה. הוא
מעולם לא ראה אותה בוכה קודם לכן. הצליל ששמע במקוטע החל ללבוש
צורה של מילים ברורות.
"...הולך לכיתה י', ובכל יום אני נפגשת איתו בצהריים, אחרי
שהוא גומר את הלימודים", היא אמרה.
מי גומר את הלימודים?, שאל גפני בשקט.
הקול שלה נסק לצרחה. "מה זאת אומרת מי? הילד שלי, זה מי. אתה
לא הקשבת לכל מה שסיפרתי לך עד עכשיו, אביגדור?".
תפסיקי לדבר שטויות. בטח שהקשבתי. את בטוחה שאין לך חום?
"רגע, אתה חושב שאני ממציאה הכל. זה מה שאתה חושב נכון? אתה לא
מאמין שבגדתי בך לפני שהתחתנו ושנכנסתי להריון ושיש לי ילד בן
16. טוב, בעצם למה שתאמין? אני לא הייתי מאמינה אם היית מספר
לי פתאום שיש לך ילד מאישה אחרת".

גפני הרגיש איך הפה שלו מתייבש. הוא החליט להגיד משהו, ולו רק
כדי להרטיב את פיו במילים.
איך זה יכול להיות, הוא שאל, הוגה את המילים לאט ובהטעמה, כמו
שמדברים לילד מפגר. את הרי היית איתי כל הזמן.
"אחרי שסיימתי את הלימודים נסעתי לדודה שלי באמריקה לכמה
חודשים. זה לא נראה לך מוזר, מה פתאום אני עוזבת ונוסעת ככה
בדיוק אחרי שהתארסנו? ברחתי מפה איך שגיליתי שאני בהריון,
וילדתי שם. כשחזרתי לארץ עם התינוק לא סיפרתי לך על זה אפילו.
השארתי אותו אצל אבא שלו ורצתי להתחתן איתך"
כשגפני חשב על זה הוא באמת נזכר שטובה נסעה לאיפה שהוא לפני
שהתחתנו. לא, זה לא נראה לו מוזר אז. היא אומרת שהיא היתה שם
כמה חודשים? משונה, הוא לא זכר שזה היה לכל-כך הרבה זמן.  
אבל את אף-פעם לא רצית ילדים, הוא אמר, מקווה שאולי ההערה הזו
תשכנע אותה להפסיק להציק לו.
קצות הקמטים שמסביב לעיניה של טובה, בוהקים מזיעה ודמעות,
התחדדו. "אתה החלטת שאני לא רוצה ילדים", היא הטיחה בו בזעם.
"אתה, עם החשבונות שלך והחיים המסודרים שלך. כבר 15 שנה אני
יושבת בדירה המזורגגת הזאת, כל ערב תקועה בבית עם מבט של תשעה
באב. אפילו פעם אחת לא שאלת, אולי משהו לא בסדר, למה אני עצובה
כל-כך".

גפני הביט בה ברחמים. עצובה? ממתי היא עצובה? הרי כל-כך טוב
להם ביחד. הוא ניסה להיזכר אם בארון התרופות יש כדורי הרגעה.
היא בטח ממוטטת. כדאי שתנוח קצת.
לא, הוא לא חשב שהסיפור הזה על הילד רציני. טובה פשוט רוצה
תשומת-לב. הוא ייקח אותה לשבוע למלון ברודוס, היא תנוח והכל
יסתדר. מצחו של גפני התקמט בדאגה כשהוא חשב על זה. לסגור את
המשרד לשבוע. נו, טוב, הוא יישאר עד מאוחר בשבוע שלאחר מכן
וישלים את הדו"חות שהתעכבו.

גפני החזיר את מבטו לטובה והבין שהיא תפסה אותו על חם: היא
הבינה שהוא לא מרוכז במה שיש לה להגיד. טובה חפנה את פניה בין
ידיה, נאנחה, ולחשה: "אביגדור, אני רוצה להתגרש". תעזבי
שטויות, אמר גפני בלי לחשוב. אני אעשה קפה והכל יהיה בסדר.
   
הוא קם מהכיסא וניגש למלא את הקומקום החשמלי במים. לאחר
שהקומקום התמלא, הוציא גפני שתי כוסות וקופסת קפה מהארון.
האצבעות שלו ביצעו את התהליך המוכר במיומנות. כפית קפה ושתי
כפיות סוכר בשבילו. שתי כפיות קפה וסוכרזית בשבילה. כעת נותר
רק להמתין למים שיבעבעו. גפני עמד כשגבו מופנה לטובה.

עיניו שוב נחו על הפרחים. הם כבר הפסיקו לבכות, ורק השפילו
תפרחת בעצב. אי-שם מקצה הרחוב נשמע צחוק מעומעם של נער, וגפני
נשם עמוק והסתובב. שני מטרים לפניו ישבה אשתו, מרוקנת
מוידויים, ממוטטת מבכי ומכעס. עשרה מטרים ממנו עמד שולחן, עמוס
בדפים משובצים, שחיכו בציפיה ליד חשבונאית אוהבת שתעשה בהם
סדר. גפני הביט בטובה, והביט בשולחן, וניגש לעשות אהבה למאזני
רווח והפסד.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
נהוג לומר

"לאלוהים

הפטרונים"

אם בצבא היה לי
פטור מלהסתכל
על נשק

זה אומר שאני


אלוהים?



מושי
הקטן


תרומה לבמה




בבמה מאז 1/8/02 4:33
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
שי ספיר

© 1998-2020 זכויות שמורות לבמה חדשה