רומן שכב על גבו ובהה בשמיים התכולים. הגצים הקטנים הבהבו לו
מול העיניים מתנגשים זה בזה מפעם לפעם ונפרדים בשנית בכדי
לגווע אל הכלום. שוב ניסה להעלות השערות כוזבות למקורם, יונים
טעונים חסרי מעש, קרני שמש שנשברות באטמוספירה, סרטן! זה תמיד
סרטן...

היא נהגה לקרוא לו היפוכונדר בגלל השטויות האלו, ותמיד השתגעה
כשביקש ממנה למשש את עורפו בחיפוש אחר הצטברויות, אבל הגושים
היחידים היו שרירים תפוסים מהלחץ. אי אפשר להאשים אותו, אבא
שלו מת מסרטן לא מזמן, כשנסע לבקר אותו בבית האבות בוורשה. הוא
זכר במדויק את גופו הרפה והמקומט כפיסת עיתון קרועה, שקוע בין
המצעים הלבנים של המיטה המתפוררת. איך הקמטים שעיטרו את מצחו
נמשכו אחור אל תוך ראשו הקירח, וכיצד שפתיו מלמלו בפולנית
מילים שרומן לא הבין, ורק יכול היה ללטף את ידו ולהנהן
בתגובה.

הוא קרא מאמר שהצהיר באופן מפורש שגידול על גזע המוח עלול
לגרום להזיות ואובדן קשר עם המציאות. היא צעקה עליו שהקשר
היחיד שהוא מאבד הוא את הקשר שלהם. "תחייה את הרגע" זעמה עליו
בעודו קורא את מדור הספרות, "תמיד מסתכל קדימה, תמיד מסתבך
במחשבות!". הוא הרכין ראשו ונחר בבוז, איך יהיה לו זמן לשטויות
כשהוא גוסס? ובאמת שלא רצה לאבד אותה, היא הייתה הבחורה
הרצינית הראשונה שלו! היא מצידה ראתה בו רק סיפור ללילה שיזיין
ויפנה את המיטה בבוקר. "הייתי צריכה להקשיב לאמא שלי!" היא
אמרה, "אני תמיד תופסת את הכבדים האלו!". לרומן לא הייתה אמא
להקשיב לה, היא נפטרה בגיל 26, קפאה למוות לצד אחת הדרכים
עמוסות השלג של סיביר. גופתה נמצאה משומרת בשלג, עטופה גלימת
צמר עבה וחומה שהחביאה תחת קפליה המרובים את התינוק רומן,
בקושי נושם... ככה סיפרו לו בכל - אופן, הוא מצא את העניין
תמוה מאחר שנולד בכלל בפולין לפי הרישומים.

הגצים הקטנים השתוללו שוב מול עיניו בקדחתנות כשגופה התפתל מעל
שלו, בעודה גונחת את שמו בתאווה ונוהמת מידי פעם, נהמות
שהזכירו מאד חיה טורפת מהנשיונל ג'אוגרפיק, איזה זן נכחד, כמו
הזקנות האלו שממלאות את הספריה הציבורית. עם הלבוש העתיק,
ההליכון העקום והריח המסריח הזה מהפה. רומן הרגיש לעיתים עתיק
כמוהן, אולי אפילו יותר, כמו משהו שנלקח מתור הזהב של יוון.
אפלטון טען שבני המעמד הנמוך לא יודעים לדחות סיפוקים ולכן
עוסקים בעבודות פשוטות. היא לא הסכימה לבוא איתו להרצאה הזו כי
"לא נעים לי להרדם מול המרצה". הוא צעק כשחזר שהיא דוגמא
מובהקת למעמד הנמוך, אף פעם לא ידעה לדחות דברים ותמיד רוצה את
הכל ברגע. היא דאגה להזכיר לו שהוא גומר אחרי 2 דקות אז שלא
יזיין לה ת'שכל על דחיית סיפוקים, ואחר-כך רוקנה את הארון
מהבגדים והסתלקה מחייו. מאז לא שמע ממנה, רק כמה חודשים אח"כ
קרא בעיתון שהיא מתה בתאונת מטוס ביזארית בדיוק שנה לאחר שתנין
טרף את אחותה. אבל רומן כבר מומחה בפתיחת דף חדש, וכששכב על
מיטת הרנטגן בבית החולים, אפוף ריחות האתר, שבו הגצים המהבהבים
לנחמו. כרגיל, מתנגשים ונעלמים אל האין...