למראה אבני הכתש הנושנות נזדככה מחשבתי ופי נטף לעברה שמא תהיה
היא זיתים ואני אהיה חמור, כך לחצתי לעברה. והיא כתתה את רגליה
לעברי, מסיקה מסקנות נחרצות מבלי להעיף אף לא מבט אחד צלול
באבני הגרר הגדולות היפות, ורסקה לעברי בקול מצוחק לבל אהיה
חמור. אולם לעת ההיא כבר התנערתי ודחפתי זוג טלפיים וצואר
להחיל במלאכת הריסוק הטהורה, כאשר את דרכי מאירה לי מנורה
מיטגנת בקדושה, מנסה ככל יכולתי להזיח חלל של בד עץ אלל
ומפוצל, שנרקב זה מכבר עד תום. נזהרתי היטב לבל אבטוש בפרסותי
אישהו מן החבורה שעמדה ולאטה. ואף נזדהרתי שלא לנקוף בהם עם
מוט הסבב הכבד הלזה, הריק הלזה, שנזל בין טלפיי ומשחני היטף.
נערתי ארוכות, עמוקות, נעירה גפותה שהים צר מלהכיל, ונעירתי
עלתה על גדותיו ונטפה-גלשה אל רצפת הבית ואל בורות תחתית,
נוסכה בזֹהב-ירקרק, צלולה כזיו החמה בצהריה.


כ"ז בסיון התשנ"ט