לחלק הראשון- http://stage.co.il/Stories/120612.
האמת, עקרונית הסיפור הזה היה סתם התחמקות מללמוד לבגרות
בלשון אבל כשקראתי אותו הבנתי שזאת בכלל לא אני שם אלא מישהי
שהחליפה אותי, לא ממש חושבת שלהנאתה.


לא רציתי לגמור את זה ככה, לא רציתי, אתה יודע שלא
אבל כרגיל, אתה זה אתה, וזה מה שאתה גורם לי.

אני ועידן החזקנו עוד חצי שנה, כבר היה סוף פברואר
אף אחד לא חשב שיכול לקרות משהו, אף אחד לא חשב שדברים כל-כך
ישנים יכולים לעלות ככה פתאום, בלי התרעה מראש.
יום שישי, קריר, חמים, אחת בלילה. ישבנו בבית קפה ריק במרכז
העיר, ואני ואסף. עידן עבד על איך לעבוד על אנשים ולמכור להם
כרטיסים למסיבות במחיר מלא. אבל לי, כמו ברוב הזמן האחרון,
תל-אביב לא נראתה כזאת זוהרת. וחוץ מזה שהייתי חולה פחות או
יותר. ובבית כל-כך מחניק.
"תפסיקי לשחק עם התה והכפית המזדיינת הזאת ותשתי את זה כבר כמו
בת אדם נורמאלית!"
"לא יכולה, שתה את זה אתה." דחפתי את  כוס התה לכיוונו.
אסף הסתכל עלי, על התה, וחייך. "מצאת לך יום לצאת מהבית."
"אתה לא מבין מה זה בכלל אסף, הייתי חייבת, נחנקתי שם."
"אני מבין אותך, בשביל זה אנחנו פה לא? תנשמי."
הוא הביט לעבר הדלת שהייתה מאחורי והרצין, "אני חושב שכדאי
שנלך." הוא לחש.
אבל היה מאוחר מידי, מזמן כבר היה מאוחר מידי.
"לא זה בסדר, אל תלכו בגללי." ידעתי שאני מכירה את הקול הזה.
היא התיישבה בכיסא ליד אסף, "נו, את מה יפיופה? איך זה לבגוד
בחברות שלך?"
"שרון, תעשי לי טובה."
היא נשענה לכיווני ואמרה בשקט: "זה יורה לכל הכיוונים." ואז
היא קמה והלכה, ושנייה לפני זה  עוד שמעתי אותה אומרת-"סקסי
החבר הזה שלך."
לא רציתי לדעת למה היא מתכוונת, ידעתי על מסיבה ונשיקה וכבר
חודש אני משתגעת בגלל זה. אבל כשהוא נכנס לי לחדר עם דמעות
בעיניים....

"עמית, אני מצטער." הוא התיישב לי בקצה המיטה.
"על מה מצטער חמוד?" סגרתי את הספר שקראתי והסתכלתי עליו, יושב
עם הגב אלי ומבט בשטיח.
"זה התחיל מדברים קטנים," הוא אמר, "מסתם ריבים על שטויות
שפשוט קרעו אותי, הייתי חייב משהו שיאזן אותי..."
התעצבנתי, "אתה יודע שאני שונאת שהולכים מסביב, מה כבר קרה?"
"מסיבה אחרונה בדום אני ושרון התנשקנו."
"זה הכל??" החזקתי את עצמי מלבכות.
הוא הסתובב אלי, "זה לא משנה לך?"
"לא." חייכתי, "סך הכל נשיקה."
אחר-כך ישבנו 10 דקות מחובקים על המיטה, אחר-כך הוא הלך,
אחר-כך בכיתי.

"אסף, תסביר לי איך יכולתי לטעות ככה."
"עמית חמודה, זאת לא אשמתך, כל דבר בעולם שהיית אומרת או לא
אומרת לא היה משנה. כאילו אם היית אומרת לו- אל תסתובב עם אף
אחת, הוא לא היה מסתובב."
"עכשיו אני כבר אף פעם לא אדע."
"את לא יכולה סתם ככה ללכת ולהאשים."
"בטח שאני יכולה." לגמתי מהתה, וכל מה שהיה בפנים, נשרף. ובכלל
לא היה אכפת לי.
"זה החלטות אישיות, אם זה מה שהוא החליט, אז הוא סתם חרא קטן
אבל את לא צריכה לתת לו להרגיש שכואב לך. מילה אחת ממך ואני
כבר אסדר משהו, שלפחות לא יהיה לו את התענוג של לראות אותך ככה
בוכה."
"זה בסדר, תודה." מה הייתי עושה בלי הידידים שלי...
בטח הייתי לבד, אולי בעצם, עדיף.

הוא חזר לעיר בשתיים וחצי, הוא צלצל לפלאפון, הייתי ערה
והרגשתי את הפלאפון רוטט על הכרית. הסתכלתי עליו, רועד ככה,
צורח בלי קול שיגעו בו, כי הוא לא יכול יותר עם הלבד הזה שהיה
לו כל היום. הפלאפון רטט במשך חצי שעה
ואז פתאום הוא נעצר ונדלק בו האור הירוק, על המסך היה רשום-
התקבלה הודעה חדשה:
'מה קורה איתך, אני יודע שאת ערה, תעני לי.'
זרקתי את הפלאפון על הרצפה ועצמתי עיניים
שונאת שונאת שונאת. והפלאפון רק המשיך לרטוט.
קמתי מהמיטה והרמתי אותו.
"כן?"
"עמית, רק התקשרתי לבדוק אם הכל טוב איתך, לא עשית שום דבר
שתחרטי עליו בבוקר נכון?"
"עוד לא."
"תחשבי לפני שאת מדברת איתו."
"דיי עם הגישה של ה'אני אמא שלך' שלך."
"אוקי, פשוט דואג לך. אני מכיר אותך מספיק כדי לדעת שאת עושה
דברים בלי לחשוב ואחר כך סתם בוכה לי."
"אל תדאג, הפעם אני אבכה למישהו אחר." ניתקתי.
נשכבתי על המיטה, הפעלתי את הדיסקמן ונרדמתי.

בבוקר כשהתעוררתי היו עוד 10 שיחות שלא נענו. אחת מאסף, 8
מעידן, ואחת משרון שהשאירה הודעה קולית: "התקשרתי להגיד שאני
מצטערת שככה זה יצא אבל את האמת, אני לא, סקסי שווה את זה."
סקסי... כמה זמן לא קראתי לו ככה.
אני זוכרת איך אני והיא, החברות הכי טובות בעולם המצאנו
כינויים לכל הבנים השווים בשכבה בתחילת י'. לו קראנו סקסי,
יותר נכון, היא קראה לו ככה. תמיד היה לה משהו נועז יותר...
סקסי כי ככה הוא היה. כי ככה הוא.

איך אמא שלי הייתה אומרת לי כשעוד הייתי מקשיבה לה: "עם דברים
את צריכה להתמודד רק פנים מול פנים כי כמה שאת סגורה על ההחלטה
שלך, מבט אחד כנה של בן אדם יכול להפוך עולם"...
אמא שלי בדרך כלל, בסוף, יוצאת צודקת.
אז סגרתי את הפלאפון וחזרתי לישון.

ידעתי שהוא שם כשנכנסתי לכיתה ביום ראשון, לא הסתכלתי עליו אבל
ידעתי שהוא יושב שם, במקום שלנו בקמה של הכיתה, ליד החלון,
שולחן לפני אחרון. ואני התיישבתי ליד רוני בדיוק בקצה השני.
בלי קשר עין.
קטנוניות, ילדים בני 17 וחצי משחקים משחקים כל-כך אידיוטיים
אבל כנראה שייקח לנו עוד 5-6 שנים להתבגר.
לא דיברנו כל היום, לא הסתכלתי עליו אפילו לא פעם אחת. והרגשתי
את העיניים שלו חופרות לי בתוך הנשמה.
3 חודשים של בדידות, שלוש חודשים של בדידות הוא העניק לי
כשקיבלתי אותו. והיום, אני מחזירה לו בעשרים וארבע שעות של
אשמה.

סקס זה באמת לא הכל בחיים, למדתי את זה מהר מאוד
קודם צריך אהבה, ואם זה בא בסדר ההפוך
משהו ממש ממש דפוק יהיה ביחסים האלה. ביחסים שלנו. שנדפקו.
מי היה מאמין שהזוג הבלתי אפשרי יקלע למשבר, יקלע למשבר רק
אחרי חצי שנה, ולא אחרי יומיים.
"את יודעת, עמית, אני מצטערת שזה ככה. את פשוט בחרת לך את
החברים הלא נכונים." רוני אמרה כשיצאנו מבית ספר.
"אותו לא הייתה לי ברירה, זה היה גדול ממני..."
"אבל שרון..."
"כל אחד טועה לפעמים."
"אני הזהרתי אותך מההתחלה." היא אמרה וראיתי שישר היא מתחרטת.
"צדקת." חייכתי ונכנסתי לחצר של הבית שלי, "ביי."
"ביי."
פתחתי את דלת הבניין והוא ישב שם, בין המדרגה השלישית לרביעית,
ומיד הרים את הראש כששמע אותי נכנסת.
"אתה שקרן." יריתי אוטומטית.
"העיקר שאת צדיקה."
"אסף, למה שתשקר לי? אתה הרי ידיד גם שלה, אם ידעת ששרון סתם
מדברת, למה לפגוע בי ככה? ולתת לי לחשוב שהוא בגד בי?"
"את באמת חושבת שאני אשקר לך?"
"לא יודעת כבר מה לחשוב."
"עמית, כל מה שבאתי לעשות זה להגיד לך שלום לפני שאני חוזר
לבסיס. הרי לא נתראה שבועיים."
"שלום." אמרתי ועברתי אותו, עולה הביתה, "אה, ומזל טוב יום
חמישי."

לא ידעתי מה לחשוב, רציתי לדבר איתו ולשמוע אותו אומר ששרון
שיקרה, לשמוע אותו משקר. אבל לא יכולתי.
אבל בסוף, היעוד לשיחות כאלה מוצא את הזמן של עצמו.
בחמש הוא נכנס אלי לחדר.
"לא למדו אותך לדפוק?"
"ידעתי שלא תפתחי." הוא הזיז את הפלאפון והתיישב על הספה.
"אתה יודע, יכולת להגיד שאתה פשוט רוצה אותה, באמת שלא הייתי
נעלבת."
"אני לא רוצה אותה, אני רוצה אותך."
"אז מה הקטע?"
"אני לא מבין על איזה קטע את מדברת."
"אבל אתה יודע על מי!"
"ברור שאני יודע, מי עוד יכולה לגרום לך להרגיש ככה חוץ
ממנה."
"כנראה שאתה."

'יש הרבה כוכבים בשמיים בשבילי הכוכב זה אתה.'
נו באמת... תשדירי שרות
איך אנשים בכלל קונים את זה?
היה לי פעם כוכב.
לא רציתי לגמור את זה ככה...
"אתה יודע שזה נגמר?" הסתכלתי עליו מהצד, מהכיסא של המחשב."
"כנראה."
שתקתי.
"אל תסתכלי עליו ככה, אני לא עשיתי כלום, את זאת שכבר חודש
מנותקת לגמרי."
"אתה שכבת איתה." האשמתי.
"מה???" הוא קפץ מהספה, "את נורמאלית תגידי לי, את חושבת שאני
אשכב עם מישהי אחרת כשאני איתך. אין לך טיפת כבוד אלי הא?" הוא
יצא וטרק את הדלת.

בסוף... היא שיקרה, ואני... אני איבדתי את הבן אדם שהיה הכי
חשוב לי בעולם הזה.


27.6.02


המשך יבוא...