אני אשיר לך עד שתירדמי ויחד נפרוש כנפיים.
אחכה לך עד שתחזרי, ותניחי זוג רגליים רכות ועדינות
על הקרקע שלנו. היא לא יציבה, היא מאיימת להתבקע.
אני לא רוצה שתעמדי עליה.
את טובה מדי בשבילה. ואת צוחקת. אומרת ששקעתי בחלום.
ואני לא חיה. אני רק ניסיתי לעשות זאת בשבילך.
היה נדמה לי שמפחיד פה מדי לילדה קטנה כמוך.
ואת כועסת. אומרת שאת לא קטנה ושגם ככה החיים פיכחו אותך
ואת כבר לא חולמת.
אני מתגעגעת לפעמים לחלומות שהיינו רוקמות ביחד.
זה נראה לי רחוק וטיפשי. אני מצטערת.
אני רוצה לתקן אבל היד שלך עוצרת אותי. את לא אומרת כלום ורק
מתבוננת בי במבט כזה, שאומר שהדברים כבר ייתקנו את עצמם.
אני פוחדת. אבל אני לא אומרת. יודעת שכמה שאת לא מוכנה להודות
בכך, ברגע שאודה בפחדיי גם שלך ייצאו החוצה.
אני שוכחת לפעמים. צועדת בשבילים שלנו ופתאום שוכחת. זה כואב.

וברחוב יש ילדות קטנות, אחת בת 6 ואחת בת 9
והן רוכבות על אופניים.
כמונו. כמו שהיינו.
אני רוצה לחבק אותך אבל זה קשה לחבק תמונה וטלפון.
האהבה תגשר על המרחק. אבל לפעמים זה כבר רחוק מדי.
וזה לא רק מרחק פיזי.
אני מסתכלת בתמונות מהטיול לירושלים וצוחקת נורא.
הפעם ההיא שהלכנו לאורך החומות, שרים וצוחקים.
כל זה היה ונגמר את בטח היית אומרת. ואחר כך כשחושבת שלא רואים
מקפלת את הצילום ומכניסה לתיק.
אין מה לחשוב על זה עכשיו.
אני נורא רוצה להתקשר אלייך עכשיו, אבל מה לעזאזל השעה בעיר
האפורה והקרה הזאת שברחת אליה.
זיכרונות ילדות שנשארו לך, שתי ילדות, אחת בת 6 ואחת בת 9
חוצות מעבר חצייה סואן לבושות במעילים כחולים ומגפיים.
שלי אדומים. שלך. אני לא זוכרת.
זה רק אחד הדברים הקטנים שאני לא זוכרת.
תמיד. תמיד. חברות לנצח. כמו בסרטים. הבטחנו.
כשנסעת הבטחת שזה לא ישנה שום דבר. אחיות לנצח.

אבל איכשהו  הילדות על האופניים פנו בקצה הרחוב לשני שבילים
נפרדים...









לאחיות שלי- האמיתיות והוירטואליות, באהבת אין קץ