לאבי שז"לה לפני כמעט חמישים שנה היו ארבע אחיות. מכולן נשארה
רק דודתי אחת שיש לה ימים אחדים של צלילות ויש ימים רבים שבהם
היא שואלת אותי לשלומו של אבי, אחיה, שנפטר לפני כמעט חמישים
שנה.
אבי היה בעיני גבה קומה ויפה תואר, אף כי נתונים רשמיים מלמדים
שגובהו היה מעט יותר מגובהי, ואני מתקשה להגיע ל-1.60. אחיותיו
של אבי היו כולן נמוכות ממנו; קטנטנות, רזות ושערן הארוך אסוף
במעין "קוקו" על עורפן. לכולן עיניים כחולות, כעינינו , וכולן
מיניאטורה של אישה.
אבי היה קשור אליהן באהבה גדולה. והן היו מדרך לכף רגלו,
שהגיעה למידת 41.
שתיים מהן גרו ברמת-גן, האחת בירושלים, ורק אחותו הבכירה,
התגוררה לידינו בחיפה.
הן כמעט כולן, להוציא אחת, היו עקרות בית למופת ובשלניות שאין
שני להן. זכר הרולדות שלהן עדיין מעורר את בלוטות הרוק שלי
בהתניה כמעט פבלובית וצלי הבשר עם עלי הדפנה, ממלא את נחירי
בכמיהה לעולמן ולעולם אבי שנעלם.
בתיהן היו תמיד מסודרים ומאורגנים עד כדי פדנטיות יתרה, ממנה
לא ירשתי מאום.

לדודתי שדרה לידינו הייתי קשורה במיוחד.
תחילה דרו היא ובעלה בצריף במעלה רחוב גאולה ושם בצריף שמעתי
את ההכרזה על החלוקה.
ולא רק את הנס של הקמת המדינה למדתי בצריף אלא גם  את המחזה
"מירלה אפרת" שזעזע והפחיד אותי.

אמי שהייתה מורה ולא סתם מורה אלא מחנכת, הייתה מרבה להשתתף
בישיבות מורים.
אבי שהיה נשוי לכל הדעות למפלגה (למפא"י כמובן) היה מבלה את
ימיו ולילותיו עם המפלגה ואפשר אולי, גם עם "מפלגות".
אותי היו משאירים אצל דודתי. וכך קרה שמכל דודותיי דבקתי בה.

לימים עברו היא ובעלה המאד חסכן, פועל פשוט שעלה בעלייה
השלישית, לדירת "פאר" בת שני חדרים ו"הול", ואפילו שתי מרפסות,
בקומה הרביעית, ברחוב הגידם.
הדירה הזעירה הייתה מטופחת ומעוצצת, כאילו נלקחה מסיפורי אגדות
רוסיים. כל דודותיי היו ילידות רוסיה הצארית, אם כי מעולם לא
הוציאו מפיהן מילה ברוסית.
מדפי הספרים העמוסים לעייפה בספרות מתורגמת היו מלאים
בדוסטוייבסקי, גורקי, טולסטוי, ואחרים. אני קראתי בהם בשקיקה
בכל פעם שאימי הלכה לישיבת מורים.
אינני חושבת שעצבתי כשהיא הלכה. היא הייתה בעיני אישה גבוהית
(מטר שישים ואחת) בריאת בשר, כבדה ומוזנחת. דודותיי שנראו
כבובות סלביות היו בעיני שיא הנשיות לידה.
כיצד תמהתי, כיצד נשא אבי שהיה יפה ורזה כמותן את אימי לאישה?
אבל זה כבר סיפור אחר.

פעם נשארתי אצל דודתי עד שעה מאוחרת וכשבאה אימי לקחתני אמרתי
לה: התשכח אישה עולה מרחם בן בטנה?"
והיא שבעיניה כל מי שידע פסוקים בעל פה היה מתורבת, חיבקה
אותי, בת השש או שבע בעוז ובגאווה.
בנות דודותיי היו בעיניה נבערות מדעת, גם משום שהיו להן שגיאות
כתיב ולא ידעו לרוץ בשאלות חשבון וגם משום שלא ידעו פסוקים בעל
פה. וכך חגגה את ניצחון המלומדות הגובר על היותה מוזנחת וביתנו
חסר סדר וטעם.

איש לא ידע להכין "לחם מטוגן", לחם צרפתי, כפי שידעה זאת דודתי
מרחוב הגידם. והתקופה תקופת הצנע. קציצות הלחם ואפילו דג הפילה
המאוס היו הופכים על הפרימוס של דודתי בקומה ד, למעדני מלכים.
לימים ניסיתי אני לחקות את תבשיליה, אך אני מנחה שבשל העדר
הפרימוס , נאלצנו להשליך את תבשילי לפח.


אחת הפעילויות שאהבתי במיוחד לבצע יחד עם דודתי, היה קיפול
כביסה.
דודתי הייתה שמה כחול בכביסה כדי שתצא לבנה ובוהקת ואז במשך
שעות רבות הייתה מגהצת כל פריט ופריט, ואפילו גופיות
ותחתונים.
ואני גומעת את ריח הכביסה הבוהקת הזו; את הציפות הלבנות
המעומלנות ואת ממחטות האף המרשרשות שכל אחת יפה הייתה מחברתה.
ואני מתגעגעת. מתגעגעת לבדים הריחניים ולעוצמה שהייתה בהם.
ואני עוד מעט מושיטה את ידי לטישו שייזרק כלאחר יד, לאחר שאקנח
את זכר הריחות והרוחות.

בין הפריטים שדודתי הייתה מגהצת ושאחר כך היינו שתינו מקפלות
ושמות יפה יפה בארון, היו מעין ממחטות ארוכות מבד שדודתי הייתה
מקפלת בצורה מלבנית מאורכת.
"מה אלו?" שאלתי.
אה, היא ענתה לי, ללא מבוכה.
את אלה אני שמה כתחתון בתחתונים. כך כדי שיגנו.
אישה פשוטה הייתה דודתי כאחיותיה.
אבל ממציאנית גדולה הייתה. ואילו אפשר היה לרשום פטנט
רטרואקטיבית, הייתי רושמת את המגן התחתון על שמה, אף כי אפשר
שנשים קטנות רבות אחרות, נהגו כמותה.