"הנה... הנה הוא מתקרב. הוא מחזיק... יש לו משהו ביד, צינורות
או משהו, אוקיי - תירה".
"אין אישור".
"בסדר, אז עוד רגע.."
"אוקיי, קיבלתי אישור... שתיים, שלוש". בום.
"פגיעה יפה".
"אני שונא להיות  פה".
"גם אני".
ואז מה? אז מה אם אני שונא להיות פה, וגם ערן וגם גיל וגם
כולם? כאילו שאנחנו בחרנו את זה או משהו. לפחות אני יודע שאני
לא בחרתי את זה. כלומר, כן, זו הייתה בחירה שלי להתגייס
לצנחנים, לקרבי, אבל לא בחרתי להיות  פה, במקום המחורבן הזה.
ומה הקטע המעצבן באמת? שאף אחד לא שם על מה שאנחנו עוברים,
כאילו, אנשים אומרים - "כן, קשה להם, לחיילים", אבל הם לא
יודעים על מה הם מדברים. כל מה שאני יודע זה שלפני שנה, בחופש
הגדול, ירדתי לאילת עם כל החבורה ונהיננו נורא והרגשנו גדולים
מהחיים. והרגשנו טוב. והרגשנו מה זה להיות צעיר ואופטימי
ולחשוב שהכל יהיה הכי סבבה בעולם ומה כבר יכול להיות? העתיד  -
צבא, טיול, לימודים וחיים, נראה כתוכנית לא רעה בכלל לפני שנה.
ועכשיו אני תקוע כאן, בפרק מספר אחד בעתיד שלי ואני מרגיש רע.
ואני מרגיש מה זה להיות צעיר ופסימי ולחשוב על עוד שנתיים
שלמות של הסיוט הזה.
ואח"כ אני אשתחרר ואברח לאיזה שנה להודו או לדרום אפריקה ואעשן
סמים ואתפוס ראש ואני גם יודע על מה אני אחשוב. אני אחשוב על
אח שלי המסכן שנורא רצה להתגייס לצנחנים כמוני, ובאמת עשה את
זה ועכשיו, במקומי, הוא בטח תקוע במחנה בלאטה, ויורה על איזה
מחבל פוטנציאלי ומנסה לדמות את זה לסתם משחק מחשב. ולמה? כי
אחרת הוא לא יירדם בלילה, כי יכול להיות שזה היה מישהו בגילו
שהוא ירה עליו. והרג אותו. ואולי הוא בכלל לא היה מחבל, אלא
מישהו עם חלומות ללמוד ולהיות רופא. ואולי הוא היה המפרנס של
המשפחה שלו. ואולי היו לו ילדים. ואולי הוא עמד להתחתן.
ואולי... טוב, מה זה בכלל חשוב?! הוא מת ודי.
ובכל אופן, אין מנוס מהמחשבות המטרידות האלה ואין בן אדם
אחד... אני לא מאמין לבן אדם שמצהיר שהוא הורג אנשים בלב שלם.
לי קשה, לערן קשה, לגיל קשה, ולאמא שלי קשה, וגם לאמהות שלהם.
והגאווה הזו של לשרת בקרבי כבר מזמן דעכה. והגאווה של אבא שלי,
שגם הוא היה בצנחנים, גם מזמן דעכה, והוא אוכל את עצמו מבפנים
על שהוא דחק בי ללכת. הוא אוכל את עצמו מבפנים בכל לילה שהוא
לא נרדם מדאגות עליי - אבל הוא בחיים לא יודה בזה... "קרבי זה
הכי, אחי... ?".
וזה ברור לכולם שאני אתגבר כשאשתחרר ואמצא לי איזו חברה
ואתחתן, כמו ילד טוב. ויהיו לי ילדים - איזו גילי קטנה, וגם
יניב, שיביאו לאמא שלי המון נחת.
אני בטח אמצא עבודה במחשבים, אולי אהיה עורך דין וארוויח יפה
ואצא פעם בשנה ליוון, או לארה"ב ואחיה את חיי סתם כך, בלי הרבה
משמעות.
וכל יום בחיי אני אדע שאני הרגתי וחיסלתי במו ידיי, איתן אני
מחבק את בתי ובני, את המחבל המבוקש מוחמד, או אולי זה בכלל היה
מישהו אחר.