צ'רלי חשב על הבעיה שניתנה לו בשיעור הלוגיקה.
החידה הלכה כך:
- אתה נמצא בשוק, וקנית תפוז, ושני בניך רוצים תפוז שלם ולא
חצי תפוז, ואתה מוכרח לתת להם לאכול, והם לא יסכימו לאכול דבר
מלבד תפוז שלם.
מה תעשה כדי להאכיל את ילדיך? (אין לך אפשרות לתת להם אוכל אחר
שהוא לא תפוז!).
הוא חשב וחשב וחקר והעמיק, הוא בדק ובחן והרהר וניתח, הוא
הסתכל על הבעיה מכל זוית אפשרית ולא מצא פתרון הולם ואפשרי
לבעיה.
הוא המשיך לחשוב, ופתאום נשמע דפיקה על דלת חדרו.
אמו פתחה את הדלת, היא חייכה אליו ושאלה: "אני גמרתי לעבוד
עכשיו,
אתה צריך עזרה במשהו? אם כן אז תגיד לי, אחר כך לא יהיה לי
זמן, אתה יודע.". צ'רלי ידע. צ'רלי אהב את אמא שלו, לא רק בגלל
שהיא אמא שלו, אלא גם בגלל שהיא הייתה ההורה היחיד שלו, אביו
מת במלחמה הגדולה שהייתה לפני שנים.
"אמא, אני חושב על בעיית הגיון שקיבלתי לחשוב עליה, אבל המורה
אמר לנו שגם הוא צריך עזרה לפעמים, ואם חושבים יותר מידי אז
המוח מתפוצץ" הוא צחק כשנזכר בזה" המורה אמר שאפשר לבקש עזרה
אם ממש לא מצליחים, אז אולי תעזרי לי לפתור את זה...בבקשה?"
"איזה מתוק אתה...ברור שאני אעזור לך. אבל אתה חייב להגיד
למורה הזה שלך שעזרתי!" אמא הייתה מאוד ישרה וקפדנית.
צ'רלי סיפר לה את החידה, והיא, חשבה וחקרה והעמיקה, היא בדקה
ובחנה והרהרה וניתחה, היא הסתכלה על הבעיה מכל זוית אפשרית ולא
מצאה פתרון הולם לבעיה.
הם חשבו ביחד חזק מאוד, ואמא התחילה להציע הצעות.
"אולי, אם נחתוך את התפוז..."
"לא, אמא הם צריכם לקבל תפוז שלם, לכל אחד!"
"אולי, אם ניתן לראשון את התפוז..."
"חשבתי גם על זה, אבל השני חייב לאכול תפוז גם הוא."
לאמא לא היו רעיונות.
אז צ'רלי התחיל.
"אולי, אם נתקלף את התפוז..."
"קליפה שלמה זה לא תפוז שלם, צ'רלי!"
"אולי אם...אין שום פתרון לחידה הארורה והמגעילה הזו! באמת,
אנחנו יושבים פה כבר חמש שעות ורק חושבים וחקרים ומעמיקים, רק
בודקים ובוחנים ומהרהרים ומנתחים, הסתכלנו על הבעיה המסריחה
הזו מכל הזויות ולא מצאנו פתרון אפשרי!"
"צ'רלי, תרגע בזה הרגע! אנחנו נחשוב על זה מאוחר יותר, אחיך
הקטן, ניוטון, חזר מחברו ואתם צריכים לאכול ארוחת ערב!"
"כן אמא." אמר צ'רלי בהכנעה.
אחיו של צ'רלי היה קטן ממנו בחמש שנים, הוא היה תינוק קטן
יחסית וקשה היה להחזיקו בחיים מיד אחרי הלידה, אבל הוא שרד.
ועכשיו הוא חזר מביתו של חברו הטוב ביותר אל הבית שלו.
ניוטון היה כבן שמונה, ונראה מעיר לגילו, אפילו הקול שלו נשמע
צעיר מידי לילד בן שמונה שנים.
"היי אמא, היי צ'רלי." קרא ניוטון בקולו הצייצני.
"היי" קראו אמא וצ'רלי יחד.
שלושתם צחקו וישבו ליד השולחן, אמא הביא את האוכל.
"יום שישי היום, וזה אומר שהכנתי..." התחילה אמא.
"עוף ותפוחי אדמה!" קראו צ'רלי וניוטון באושר. מה לעשות,
הילדים האלו אוהבים עוף ותפוחי אדמה.
הם אכלו את העוף הנהדר של אמא ואת התפוחי אדמה בעונג.
בהתייחס למצב הכלכלי של המשפחה הזו, הארוחה הזו הייתה יוקרתית
, אמא של צ'רלי וניוטון הצילחה לסדר ארוחה דיי טובה ממוצרים
דלים.
תוך כדי ארוחת הערבהתחיל צ'רלי לחשוב על החידה.
"על מה אתה חושב?" שאל ניוטון בקולו הילדותי והצייצני.
"על חידה משיעור לוגיקה..." ענה צ'רלי בפיזור נפש.
"תספר לי, בבקשה..." התחנן ניוטון.
"בסדר, אבל אתה תשבור אחר כך את הראש בנסיון למצוא פתרון."
צ'רלי סיפר לו את החידה.
ניוטון בהה בצ'רלי במשך דקה, ואז אמר "אם אתה בשוק, אז אתה
פשוט יכול לקנות עוד תפוז!"
צ'רלי ואמא בהו בניוטון (שהמשיך לאכול בתענוג את התפוחי אדמה
שלו) בעיניים פעורות.
הפתרון היה כל כך פשוט!