מישהו אמר פעם, שבכל אחד יש משהו מהסובבים אותו. כולנו רקמה
אנושית אחת חיה. המשפט הזה מוצא שוב ושוב מסילות ללבי. יש קומץ
אנשים בעולם הזה, שאין לי צל של מושג איפה הם ומה הם עושים.
אבל הם ממשיכים לחיות בתוכי. בין אם הכרתי אותם לתקופה קצרה
ובין אם ממושכת, ובין אם הם בגדר נוסטלגיה נעימה או זיכרון קשה
וצורב - הם ימשיכו לחיות בי תמיד. ההיכרות עמם גרמה לי
לתהפוכות נפש, ולעתים הפכה אותי לאדם חכם יותר. הייתי רוצה
לפגוש אותם יום אחד, ולהודות להם על מה שהם בשבילי. לרוב זה לא
מתאפשר, ואולי זה חלק מהקסם. הייתי רוצה לחשוב, שאני מסתכלת
תמיד קדימה, ולא לאחור. שאני לא חיה בעבר. אבל איך אמרה יהודית
רביץ? "לפעמים הקול שלך בוקע ונוגע, ומשהו פתאום בוכה בי,
ומתגעגע". משהו מזכיר לי. מחזיר אותי לאחור.
היו זמנים, שניסיתי לחדש בהם קשר עם אותם אנשים, אז גיליתי שמה
שהיה נגוז ואיננו. הייתי, לרוב, מאוכזבת. כנראה שהדברים
המיוחדים, המסעירים ומלאי העצמה, קורים לנו כשאנחנו הכי פחות
מחפשים אותם.
לפני כמה דקות השמיעו את "עוד פגישה" של תיסלם ברשת ג', ולא
יכולתי שלא להיזכר באיתי. שנה עברה מאז הקיץ ההוא, שהיה נפלא
וכאוב כאחד. אני הייתי זו שלימים שרפה את הגשרים בנינו, בצורה
הכי גועלית שרק אפשר. לא התכוונתי להיות גועלית, זה פשוט יצא
ממני בכוח החוצה ללא שליטה. זה פשוט קרה וזהו, ולא יכולתי
להסביר לעצמי אפילו למה, רק לנסות לתרץ באי אילו דרכים. ולא
מתחשק לי לחפור בתוכי כדי למצוא תשובות. לפעמים אני מעדיפה את
הפשוט על המסובך.
הייתי אז על פרשת דרכים. לא ידעתי מה יקרה אתי מחר. הייתי בין
מסגרות, בין מקומות עבודה ועם הרבה זמן פנוי. אותי ואת נדב פקד
"משבר שלוש השנים", והעתיד נראה מעורפל ולא ברור. ובעיתוי הזה
הוא הגיח לתוך חיי.
פגשתי אותו ב"מקום שלנו", שלי ושל חברי התל אביביים. אלמלא זרק
לעברי הערה מעצבנת, לא היינו מתחילים לדבר לעולם. אבל הוא כן
זרק, ואני החזרתי בהערה משלי. וכך מצאנו את עצמנו משתלחים זה
בזה. לבסוף חייך חיוך רחב והושיט ידו. "אני איתי", אמר. ומכאן
הכל קרה כל כך מהר. לילה אחרי כן, ובלילות הבאים, היינו יושבים
ומדברים יחד, שעות על גבי שעות. לא היינו מבחינים שבחוץ כבר
אור ראשון של בוקר, שכל הכיסאות כבר מורמים ושהמלצרים שולחים
אלינו רמזים עבים שנעוף כבר. הוא פתח את סגור לבו, וחשף בפני
הכל מכל. את כל הסודות האפלים, על האלימות כלפי אמו, לה היה עד
כנער, על התנאים הקשים בהם גדל. על הבדידות והאפרוריות בחייו,
בגפו בדירה בתל אביב או במחלקה המשמימה שבה עבד. חברים קרובים
לא היו לו, רק מכרים. והוא לא בדיוק נחל הצלחה עם בחורות.
שמונה שנים לא הייתה לו בת זוג. רק קשר רופף עם אפרת, מחזרת
עיקשת שסירבה להרפות ורדפה אחריו עוד מתקופת הלימודים. לא אחת
שאלתי אותו למה סירב לה שוב ושוב. תמיד היה אומר לי שהוא לא
מסוגל לפתח כלפיה רגשות, שהיא בחורה לא יציבה, חסרת אחריות.
הוא לא נמשך אליה ואין לו אתה שפה משותפת. תמיד גם הוסיף באותה
נשימה, שהיה רוצה להיות אתי.
הוא ניחן ביכולת הקשבה מדהימה, שאני, עם לבי המדמם, נזקקתי לה
אז כמו אויר לנשימה. הוא חזר ואמר לי, שמה שהרגיש מאז שפגש
אותי הוא לא הרגיש שנים, וזה מאד החמיא לי. הוא לא חדל לטפוח
לי על האגו, לומר לי כמה שאני מבריקה ואינטליגנטית, ושאני
מסוגלת להרגיש כמו שלא הרבה מסוגלים, ואיזו יפיפייה אני.
כמובן שהסתנוורתי ויצאתי מפוקוס. על פניו לא היה בנינו שום קשר
רומנטי, אבל כיום אני מסוגלת לעשות את מה שסירבתי בתוקף אז -
להודות ביני לבין עצמי שפיתחתי כלפיו רגשות עמוקים. לא הצלחתי
לעמוד על טיבם של רגשות אלו, ואני לא מצליחה גם היום. הרי גם
אם אני ונדב לא היינו שורדים את הטלטלה שפקדה אותנו ונפרדים -
הרי לי ולאיתי לא היה סיכוי. הפערים בנינו היו גדולים מדי
ורבים מדי. אז התבלבלתי - לא הבנתי מה קורה לי, לא הבנתי איך
זה יכול להיות. לכן המשכתי, כלפי חוץ, להשמיע סירובים תקיפים
שאינם משתמעים לשתי פנים, ואת הרגשות, המלווים בכאב צורב
ותמונתו של נדב לנגד עיני, החבאתי עמוק בפנים. רגשות
אמביוולנטיים. ביומן שלי ניתן לראות איך לעתים אני מתארת אותו
בהתלהבות ובכמיהה, ולעתים בסלידה ובכעס. לפעמים הרהרתי בלבי
איזה בן אדם נהדר הוא, ולפעמים פשוט התחשק לי להוריד לו כאפה
עצבנית (בייחוד כשהיה מתווכח ומתנצח אתי, על נושאים כמו
פוליטיקה או בכלל. היה חייב להיות הצודק).
כך או אחרת, הוא עשה לי משהו, אין ספק.  כנראה שמה ששיחק לרעתו
בסופו של דבר, היה מה שהרגיש כלפי, והעובדה שלא הסתיר את זה,
למרות שידע שאני ונדב לא נפרדנו. היה בזה טעם נפגם.  אבל אני
מאמינה שבעצם הלילות הרבים שבילינו יחד, שידרתי מסרים מאד
מבלבלים.
בלילה האחרון נרדמתי על הספה אצלו בדירה. התעוררתי כשהרגשתי
אותו שוכב לצדי ונוגע בי. זהו, חשבתי לעצמי, ככה אי אפשר
להמשיך. לא אמרתי כלום, פשוט קמתי והלכתי בו במקום. התאיידתי
מהשטח בלי הסברים, בדרך הכי פחדנית שרק אפשר. אני זוכרת שאפילו
כעסתי עליו נורא, איך אתה נוגע בי, חצוף אחד, מה, אתה לא יכול
להשאיר את הידיים שלך לעצמך?  
ואז הוא הפך לחולה אהבה בשיכון ג'.  לא הבין לאן נעלמתי לו.
הוא החל להציף אותי בכמות אדירה של טלפונים (שתודות לשיחה
המזוהה לא עניתי), בוקר, צהרים וערב, משאיר לי אינספור הודעות.
מנסה בבית. בבית של אימא שלי. בדוא"ל. נבהלתי. נרתעתי. חשבתי
שהוא מטורף. לבסוף גם שלחתי לו הודעת טקסט: "אני לא רוצה יותר
לשמוע ממך לעולם. תעלם לי מהחיים בבקשה".  מאותו רגע לא שמעתי
ממנו יותר, למעט פעם אחת, כשקיבלתי ממנו מעטפה בדואר, ובתוכה
כרטיס קטן עליו כתוב: "אני רק רוצה להגיד לך שאני מקווה שהכל
בסדר אתך ושאת מאושרת". התעלמתי. אפילו השלכתי את הכרטיס לפח.
מחקתי את המספרים וההודעות שלו מהזיכרון של הפלאפון ומתיבת
הדוא"ל שלי, והמשכתי לחיות את חיי כאילו הוא מעולם לא היה וסתם
חלמתי. זה כל כך אירוני - אני מאד אוהבת לצלם, ודווקא הסרט
שצילמתי בו את איתי נשרף. "צחוק הגורל", אמר נדב לימים. הוא לא
אהב את הסיפורים שלי על איתי, כצפוי. המזכרת היחידה שנשארה
ממנו היא דף שהביא לי פעם, עליו מודפסות המילים של השיר "עוד
פגישה":

אני לא מתכוון / ללמד אותך איך אומרים כן
מחמיצה לי פנים / את עובדת עם לוח זמנים
מפעיל ת'חוש השישי/ וקסם אישי/ שולח עוד שדר ברור
אבל את לא מכחישה/ מלחמה מתישה/ דוחה אותי שוב עוד פגישה
עוד פגישה ועוד פגישה
את אומרת שאין לך גישה
משמיע וידוי, רמזים על פיתוי
לא יודע אם יש עוד סיכוי לשינוי

הייתי רוצה להגיד לו: "איתי, אני מצטערת שהעניינים התגלגלו כמו
שהם התגלגלו. פגעתי בך, אני יודעת. אבל יש לי זיכרון טוב ממך,
ובזכותך למדתי דבר או שניים על עצמי. הלוואי שתזכור אותי באותו
אופן".
אבל אי אפשר.
דפדפתי היום ביומן הישן שלי, וגיליתי שמחר חל יום הולדתו
השלושים ואחת. שלושים ואחת! כשהוא היה שנה ב' באוניברסיטה אני
עשיתי טיול בת מצווה...
ואז, כאילו בתנועה בלתי רצונית, הרמתי את השפופרת וחייגתי את
המספר שלו. לא יודעת מה חשבתי לעצמי. אני מאמינה שאילו היה
עונה לי הייתי מנתקת מיד. אבל ענה משיבון. קול נשי שאמר:
"שלום, הגעתם לבית של אפרת ואיתי. תשאירו הודעה אחרי ה..."
אני לא יודעת כמה דקות עברו, כשנשארתי לעמוד עם השפופרת, פי
פעור לרווחה... ומשהו צבט אותי מבפנים. אני תוהה מה זה היה.