אני אוזלת.
עם כל יום שעובר גובר הכאב.
כל יום הוא יממה, וכל יממה שבוע.
אני אוזלת. כוחי נאלץ לעמוד שוב ושוב מול אותו יצר פנימי ובלתי
נשלט, שלמראית עין זרה נראה כאילו הוא בא מבחוץ... אך אני
יודעת שהוא יוצא מתוכי. אני יודעת, כי גידלתי אותו כמו עובר
ברחמי, באהבה ובמסירות רבה.
ועתה הוא משתלט עליי. הוא משתלט כל כך מהר וכל כך חזק, שאינני
מסוגלת לעצור אותו. הוא פורץ בבשרי כתער חד, מאיים לנגוס בכל
פיסה של עור ולנפץ כל עצם למליוני רסיסים. כוחותיי כלו מזמן,
ועתה הם עייפים וחלושים מדי בכדי לעשות משהו. נותרתי יחפה,
עירומה אל מול מדבר הכאב המתגבר, ואין דבר שיוכל לעזור לי כעת,
גם אם תבוא ותנסה להצילני.
לכן, איני מבקשת ממך עזרה. ממילא לא תבין כלום, למרות שאני
יודעת שתנסה. אתה תעצום את עיניך חזק חזק, ותתרכז בנקודה
שנמצאת במרכז מצחך, ותחשוב שמשם הכל כבר יבוא לבד. אך זה לא
כך, יקר שלי, וכעת אתה כבר יודע זאת. אל תנסה להבין דברים
שאינך מסוגל להם. זה יהרוג את שנינו. זה כבר הרג. אם תבוא כעת,
תמצא אותי מונחת על הרצפה כגפרור שאורו כבה, דואבת מצירים
חזקים מנשוא, לא מוצאת את המילים המתאימות שיעזרו לי להרוג את
העולל. כי זה מה שנותר ממני - מילים, הרבה מילים יפות.
וכאב. הרבה כאב.
גידלתי אותו בתוכי זמן רב מדי, ועתה אינני מסוגלת להורגו. כל
פיסת בשר שלי היא פיסה מבשרו. דמי הוא דמו, וכאבי - כאבו.
ומילותיי ודאי שיהרגו אותו.
לכן אשתוק. אשתוק ואשלים עם כאבי, עם ילדי.
אל תבוא, זה לא יעזור לאף אחד. רק רציתי שתדע. |