שבוע אחרי שהשתחררתי מהכלא, רצחתי איזו זקנה אחת כדי שיחזירו
אותי. נכנסתי לחנות כלי בית, קניתי את הסכין הכי גדולה שמצאתי
ויצאתי החוצה. היא הייתה הראשונה שראיתי. דקרתי אותה כמה
פעמים, והתיישבתי לידה. אני זוכר את המבט של השוטרים שבאו לקחת
אותי. הם לא הצליחו להבין למה אני לא בורח, למה אני לא נאבק.
פשוט קמתי והלכתי אחריהם כמו ילד טוב ירושלים. לא יכולתי
להתמודד עם החופש. תקראו לי מפונק, אבל יש משהו קורץ בארוחות
סדירות כל יום, עם אותם אנשים, ורוב הזמן גם אותו האוכל. יש
משהו יפה בבגדים נקיים ומגוהצים כל יום, בלי מאמץ, יש משהו
חיובי במגורים נוחים יחסית, וחינם כמובן. זה נכון, מה שכולם
אומרים על הכלא. זה באמת חממה, כור היתוך, כמו שכמה אנשים
משכילים קוראים לזה, וגם כאלה שסתם מנסים להראות חכמים. חבר'ה
מכל קצוות הארץ, מכל שכבות האוכלוסין. לא יכול לצאת משם. לא
רוצה לצאת. לא רוצה לעזוב את החברים שלי.
כמה יפה היא השמש מבעד לסורגים, וכמה צורבת היא כשפוגשים בה,
פנים מול פנים.