"זוז גמד!" הגורמט שלו היטלטל בעודו מתכופף כדי לצרוח עלי.
זזתי, נוגע בו, כמו בטעות. העווית הקטן שיש להם כשהזרם עובר
דרכם.
"מה אתה מנסה לעשות?!" הפרצוף השעיר שלו מתחיל להתכסות באגלי
זיעה.
חולצות הנייקי עם הסמל ההפוך (שבעצם אנחנו יצרנו), הגורמט,
וקופסאות הג'ל שמושחזות על מחלפותיו הכהות של היצור הכהה עוד
יותר. ערס.
"תחזור ליפן!" הוא קוטע את רצף המחשבות המיזנרטופיות שלי.

קודם הם מביאים אותנו כדי לטפל בילדים שלהם, ואז מגרשים אותנו
בחזרה, או במקרה הטוב, שגם הוא לא כל כך טוב, משאירים אותנו
בישראל עד שנמות.
במקום שממנו באתי, כולם קטנים וצהובים. ובאמת כל המילים שהם
אומרים נשמעות כמו אותה המילה בדיוק.
אבל עדיין, גם שם, הסתכלו עלי. אולי אלה הפסים.

הלכתי לטפל באיזה ילד בן שלוש, באיזו עיר מוזרה. הכל מלא
בשכמותי, בונים כל מיני בתים במשהו שנראה כמו שדה לשעבר.
והמקומיים, הם מסתכלים עלינו כאילו נפלנו מארצות הברית,
שמטרתנו היחידה היא לחטוף את הילדים היקרים שלהם..או לפחות
להפנט אותם לטלוויזיה בכל יום בשלוש.
ובעצם, אני לא הייתי נותן לי לטפל בילד שלי. אבל מצד שני, אף
פעם לא יהיה לי ילד.
קצת קשה להחדיר בשני ממדים, אתם מבינים.

זה רק היום השני שלי בעבודה הזו, ואתמול הילד ישן כל היום.
הוא כבר יודע יותר מילים ממני, התינוק הזה.

בהתחלה הוא שוב ישן, והכל היה בסדר.
אבל אז הוא קם והתחיל לבכות.. נשמע כמו צווחות.
כמו הצווחות של היריב שלי מהקרב האחרון.
הוא צרח משהו כמו צצי. לי זה נשמע כמו צא.

ניסיתי, באמת שניסיתי!
אבל זה כמו שאילפו את הכלב בניסוי הזה, שהוא מקבל אוכל בכל פעם
שהוא שומע את צלצול הפעמון.
מזל שיש לו בגדים שלא מוליכים חשמל.

ואז הילד נרדם.
אני הלכתי לסלון, נשכבתי על הספה הכחולה עם הנקודות הלבנות,
והיא חרקה..גורמת לי לחשוב על כל המאהבים שהושכבו כאן על ידי
האם..ואז על התינוק שחותל כאן.. דיי חולני.
בטלוויזיה שידרו את פרק 137 של דיג'ימון, אחרי שבע דקות שלמות
של צפייה שלמה הופיעו אפרוחים מצוירים. הסתכלתי בפינה הימנית
העליונה, לבדוק אם אני רואה את ערוץ הילדים הישראלי. זה ערוץ
שתיים.
פרסומת לאורז אמריקאי. ואז פרסומת לטיטולים מאמריקה.
מה יש באמריקה?
אולי אם אלה היו פרסומות לבובות בדמות פסל החירות, או פרסומות
לחולצות במידה אקסטרא אקסטרא אקסטרא לארג'..אתם מבינים, דברים
של אמריקאים. אבל לא.

שמעתי קול של צלצול , הילד התחיל לבכות שוב..הלכתי לפתוח את
הדלת, זו הייתה אמא שלו. היא הייתה דיי חמה, אבל אני מבזבז את
הזמן במחשבות כאלה, הדבר היחיד שאני יכול להגיד עליו עומד לי,
זה הזנב. לפחות הוא עומד כל הזמן.
היא אומרת שלום יבש, מפסיקה את ההרהורים שלי,
הידיים שלה קפוצות, כל גופה אומר דחייה..

הלכתי, אני יודע מתי אני לא רצוי.

יצאתי לרחוב, השמש זרחה בדיוק מעלי.. כמבטאת את הניגוד בין
התחושות שלי לעולם מסביבי..
ואז התחיל לרדת גשם. רק עלי!

ילד אחד עם שיער שחור ואף עקום וקטן קפוץ על השלולית היחידה
ברחוב, משפריץ עלי מים.. אני תוהה אם זה בגלל שבטלוויזיה
נראיתי גבוהה יותר.

אני מתגעגע לתקופה ההיא, שלא יכולתי לעבור ברחוב. שילדים צרחו
את השם שלי בכל מקום שאליו הגעתי.

ירייה.

נפלתי על כביש האספלט השחור, שחור מדי.. כמו כזה שצבעו היום..

מרחוק אני שומע את הצחוק של מנכ"ל הערוץ הראשון.. ממשלה
מסריחה..הכל בגלל שהצבעתי ברק..
הוא לא צוחק, זה כמו גיחוך, על משהו עלוב ופתטי.. משהו עלוב
ופתטי שגוסס על כביש.. יש לו ניצוץ של טירוף בעיניים..

(הענן נמוג לאט לאט, בעוד הוא מת..)

פי..קה..קה..

(עוצם עיניים, כמה ברקים קטנים בשילוב עם הטיפות האחרונות של
הענן, שהופך משחור ללבן)

אנקה חלשה.

פייד אאוט, דה אנד.

"זה יצא בדיוק כמו שתכננו את זה."

-"עוד 149 נשארו."

"שיהיה מחר.."

-" מיטצובישי, אתה בא למק'דונלדס?"