"עכשיו כל אחד יודע איך למצוא את משמעות החיים בתוך עצמו.
העולם בתוכנו - זה מה שנותר לגלות. רק נפש האדם נותרה terra
incognita."
                             
         קרט וונגט,
                  "הסירנות של טיטאן"
  ---
  "אני  1. [בגוף ראשון יחיד או יחידה] אנוכי. 2. [בפילוסופיה
ובפסיכולוגיה] התודעה האישית הסוביקטיבית של האדם (Ego), סכום
הרגשות והחוויות של האדם המבדילים אותו מן האחרים."

         "המלון העברי המרוכז",
                        מאת אברהם אבן-שושן
  ---
  "סכיזופרניה, כפי שנאמר."

         מיכאיל בולגקוב,
                  "האמן ומרגריטה"

  לפתע פתאום, בלי שום אזהרה מוקדמת או סיבה מוצדקת, מנועיה
של החללית הקטנה כבו. החללית טסה קדימה ברחבי החלל. הוא ניסה
להפעיל  את המערכות  הרזרביות, ניסה לכבות את מערכת אספקת
החמצן כדי להפעיל את המנועים - ביודעו שמיכל החמצן שיש לו
יספיק לו כדי לנחות - אך לשווא. החללית התקרבה במהירות גדולה
לחגורת האסטרואידים של כוכב נידח. הוא ניסה לנווט, אך הכל עלה
בתוהו. גורלו נחרץ...
  תומס אנדרסון פקח את עיניו במהירות והתיישב על המיטה הרכה.
  "תומי!" הדלת בקצה החדר נפתחה, ופנימה נכנס פיטר היבקינס -
איש גבוה, בעל שער קצר ושפם עבות. משקפיו -  אשר כלל לא היו
נחוצות לו ולא עזרו לו בדבר, אלא פשוט השוו לו מראה רציני
יותר, אותו רצה - הורמו על מצחו. "למה התרסקת? הקורס נגמר עוד
מעט, ויש לך את כל הסיכויים לעברו בהצלחה. זה היה תרגיל קל, מה
פתאום אתה מתרסק לי, תומי? אה?"
  "אני... אני לא יודע... זו בעיה בתוכנה. המנועים כבו בלי
שום סיבה..."
  "אין בעיות בתוכנה, תומי. זהו סימולטור הטיסה הוירטואלי
הטוב ביותר כרגע. אפילו אם יש בו בעיות קטנות פה ושם, זו לא
אחת מהן. עשית משהו עם החללית שלך, שהמנועים כבו. אולי כיבית
אותם בעצמך, תומי?"
  "לא, לא כיביתי דבר. אני... תן לי לראות את המשימה."
  פיטר משך בכתפיו ולחץ על מספר כפתורים ליד הדלת. הקיר מיד
נהפך למסך גדול, שעליו נראה חלל ריק, זרוע כוכבים לבנים,
מנצנצים. פיטר נע הצידה למען לא להסתיר.
  לפתע לחלל פרצה חללית קטנה, אפורה, מנועיה פועלים עדיין.
היא נטתה הצדה וטסה לכיוון כוכב לכת גדול וירקרק, מכוסה עננים.

  "הנה, תום," אמר פיטר, בעודו מתקרב למיטה. "הנה, כאן היית
אמור לנחות."
  "חכה..."
  לפתע מנועיה של החללית כבו. כבו באחת. האור הכחול העז שבקע
מהם כבה, והם הפכו שחורים ודוממים.
  "תחזיר אחורה ותראה את תא הבקרה," ביקש תומס.
  פיטר ניגש לדלת ולחץ על מספר כפתורים. נראה תא הבקרה. ידיו
הוירטואליות של תומס על המסך אחזו בהגאים. לידן, על מסך קטן,
ניתן היה לראות שהמנועים פועלים. לפתע הספרה הזו התחלפה לאפס -
קטן, עגול ומעצבן עד אינסוף.
  "אתה רואה? לא נגעתי בדבר."
  "כן..." מלמל פיטר בהיסוס. הוא עצר את הסרט, והמסך חזר
להיות קיר.
  "אתה רואה?" חזר תומס.
  "אה..."
  "מה קרה?"
  "אני לא יודע... אקרא לרובוט הטכנאי."
  "היי, פיטר, אולי תפעיל את הסימולטור, אנסה לנחות שוב."
  "אם אתה רוצה..." פיטר יצא מהחדר.
  תומס חבש על ראשו את קסדת הוירטואליה, ולאחר שניה משך אותה
מעל פניו. הדלת נפתחה שוב.
  "מה קרה, תומי?"
  "יש שם משהו!"
  "מה? איפה?"
  "בחללית. בכל מקום... פיטר, זה לא הסימולטור. אלה הזיות
שלי."
  "אילו הזיות? הזיות לא קשורות לסימולטור. אלה בעיות
פסיכיקה."
  "כן. אבל זה היה בסימולטור. תקרין."
  פיטר הקרין. וברגע שהסרט התחיל, פיו נפער.
  "אבל... אבל אין את זה בתוכנה... מאיפה ההקלטה?.." מלמל
פיטר ההמום.
  "אני יודע. זה כל העניין שאני יודע שאין בתוכנה יצורים
גדולים ומגעילים דמויי תמנון..."


פרק ראשון
העולם החיצוני

  תומס ישב על המיטה ובהה במסך הגדול, שעליו קפואה תמונתו
שלו, הבוהה גם, בעולם הוירטואלי, ביצור גדול ומבחיל אשר בצבץ
מהחללית. הרובוט הטכנאי - יצור מתכתי נמוך ואפור, אשר כל מה
שיכל לעשות זה להתעסק עם מכשירים אלקטרוניים ותוכנותיהם -
התעסק בחדר השכן עם מחשב הסימולטורים.
  ותומס ישב כל הזמן ובהה בתמונה, הרהר בנוגע אליה וחשב
עליה.
  כשעלתה לראשו המחשבה שאולי אלה חייזרים אמיתיים אשר משתלטים
עליו ועל התוכנה הזאת, הוא לא ייחס לה תשומת לב רבה מדי -
בדיוק את אותה תשומת הלב שייחס לכל אותם סיפורי מדי בדיוני
ישנים נושנים וטיפשיים, מן הסתם, אשר דנו באותו נושא הפלישה,
ואשר נכתבו, בעצם, איכשהו, עוד לפני שהאנושות אפילו גילתה את
ה"עבירה", ועל כן נקראו כעת תעודות היסטוריות, המעידות על
הפוטנציאל של הדמיון הפרוע והטיפשות. אבל לבסוף חשב תומס שאולי
מחשבה זו נכונה. הוא התפרץ לחדר המחשב בזעקה קורעת כל -
ובייחוד את עור התוף.
  פיטר ישב על בהונותיו מול המחשב, ליד הרובוט, עיניו
מצומצמות, ובדק משהו. משקפיו החכמות היו בכיס חולצתו. כששמע את
זעקתו של תומס, פיטר קם, הוציא מכיסו את משקפיו (לאחר שתקע
בידו באוויר ליד הכיס פעמים מספר) והרכיב אותן על אפו.
  "מה קרה, תומי?.."
  "ומה... ומה אם אלה... אלה חייזרים אמיתיים? אולי הם...
אולי מנסים להשתלט עלינו?.."
  "חשבתי שאתה מתייחס לסיפורי הסבתא האלה בבוז..."
  "כן, כן. אבל מישהו אמר פעם, שאם פוסלים את הבלתי אפשרי, מה
שנשאר, עד כמה שהוא לא מוזר, חייב להיות נכון. תוכנה לא יכולה
לעשות משהו שלא כלול בה. חייזרים בעלי יכולות טלפטיות יכולים
להפנט אותנו; אחרי הכל, אף אחד לא אמר שההקלטה קיימת. אולי
אנחנו היחידים שרואים אותה..."
  "...או אנשים עם יכולות טלפטיות..."
  "?"
  "אתה."
  "למה אני? למה לא אתה? וחוץ מזה, אני לא מאמין שאם יכולות
שכאלה קיימות אצל אנשים, לא היו מוכיחים אותן מדעית עד עכשיו.
מסקנה: הן לא קיימות."
  "העבירה לא הייתה מוכחת מדעית עד שהיא הומצאה. ואם אתה רוצה
לדעת, אפילו עכשיו אני מוצא מאמרים ב-E-תונים, שמוכיחים
שהעבירה לא יכולה להתקיים. מסקנה: הרגע, ותן לרובוט הטכנאי ולי
לעשות את עבודתנו. אתה, תומי, עוד תגמור לי את הקורס עם
'מצוין'."

  אבל את תומס לא עזבה ההרגשה שהכל לא פשוט כל כך. פיטר
התייחס אליו בבוז, כמו גם לסיפורי הסבתא הללו. אבל תומס היה
בטוח שאסור להתייחס לכך בבוז, ושאסור לתת לרובוט לעשות את מה
שלא יודע (אחרי הכל, תומס ידע שפיטר לא עושה דבר, חוץ מהבעת
פרצוף חכם). אולי זה אכן הוא, עם יכולות טלפטיות מטורפות, אבל
זה הרבה מעבר להפנוט פשוט.
  כשהוא חזר הביתה, הוא נוכח שזה אכן כך. התקשר פיטר והודיע
שהרובוט נשרף. תומס נשכב על הספה, ידיו מאחורי ראשו, והביט על
התקרה השקופה של ביתו, וראה כלי רכב מעופפים מעליה במהירות
ורעש של זבובים.
  הוא לא ידע למה בדיוק ציפה. אולי הוא ציפה שאחד מאותם
חייזרים מבחילים יופיע פתאום בשמיים. יופיע ככה פתאום באוויר,
יפול דרך התקרה, יפול לידו. כזה תמנון חום, בעל עשר זרועות,
רטוב כולו, מנצנץ לאור השמש, יחד עם המון חתיכות זכוכית, -
וישאל בקול צרוד וחזק: "אני כרגע מהבריכה, יש לך מגבת?.."
  תומס קם מהספה, ניגש לדלת המטבח וצעק פנימה: "כוס קפה חזק;
שחור, בלי סוכר."
  הוא עזב את קורת הדלת בה נאחז, נכנס למטבח ולקח מהשולחן כוס
קפה, אשר כבר עמדה שם, מעלה אדים ומזמינה אותו אליה.
  והוא ניגש, לקח מהכוס החמה לגימה הגונה, לקח מטלית, עטף בה
את הכוס ולקח אותה לסלון. לאחר שהניח את הכוס על שולחן זכוכית
קטן והתרווח על הספה, תומס המשיך להרהר. כן, אולי הם, בכל זאת,
לא גרועים כל כך, החייזרים האלו. והוא יתנגב במגבת שאני אתן
לו, יתפס עם זרועותיו המרובות על הספה - כבר יבש ונקי, ולא
מבחיל כל כך, בסופו של דבר, - יביט על תומס ככה, בעיניים
גדולות מוזרות, ויפתח עמו בשיחה מאוד מעניינת על גורל היקום;
ויהיה היחיד משניהם שיודע משהו על הנושא. ולאחר שהשיחה המוזרה
הזאת תיגמר, תופיעה פתאום, מעל השבר בתקרה, חללית גדולה ותיקח
אותו. והוא יבטיח לחזור.
  ואולי לא. ואולי הוא יהיה, בעצם, רשע. יפול פנימה, יפוצץ את
הדירה, יהרוג את תומס, ואז - אמנם את זה תומס לא יראה כבר -
יעלה לחללית, שמח ומרושע.
  ואולי הוא לא יהיה רע, אלא טוב, אבל מעצם היותו כאן, ומעצם
העובדה שהוא פולט משהו רעיל, יהרוג את תומס בטעות ויחזור
לחללית, ויודיע שיש בעיה, שהוא מצטער ושיותר זה לא יחזור על
עצמו. אבל תומס כבר יהיה מת, ולו זה כלל לא יהיה משנה, האם הוא
היה רשע והרג אותו בכוונה, או שרק בטעות; התוצאה היא אותה
תוצאה, למרות הצער. והיחס לגופה, הוא, בעצם, דבר שלא משנה
לאותה גופה כלל.
  תומס הביט על כוס הקפה שהתרוקנה, והבין שהיא לא עזרה כלל
והוא עדיין רוצה לישון - ורק עכשיו הוא הבין שהוא רצה לישון
מזה הרבה זמן, וזאת הייתה הסיבה לשתיית הקפה. הוא היה עייף
שכלית ממה שקרה באותו יום.
  הרובוט נשרף, חשב הוא. מעולם לא ידע תומס שהוא יכול לשרוף
רובוטים. מה עוד?
  אולי אפילו יצליח ללמוד לשלוט בזה? יגרום לפיטר להפסיק
לקרוא לו "תומי"? מעצבן, לכל הרוחות.
  אבל ישנים, אם כבר, במיטה. ולכן תומס קם, צעק לרובוט
הנקיון, היכן שלא יהיה, שיקח למטבח וינקה את כוס הקפה, ופנה
לעבר חדר השינה. הוא התפשט, העיף מבט לעבר השעון - שש, מוקדם,
לכל הרוחות, לא יהיה קל להתעורר בארבע לפנות בוקר, אבל מילא -
נכנס מתחת לשמיכה, ביקש לכבות את האור, ולאחר כמה שניות של
התהפכויות נרדם.


פרק שני
העולם הפנימי

  תומס הלך בין שורות ארוכות של עמודים גבוהים. לבנים הם היו.
כה לבנים ומבריקים, עד כי נראו לעתים שקופים. הם, כנראה, הגיעו
בסופו של דבר לתקרה, משום שתומס, בהרימו את הראש, לא ראה
שמיים; אולם גם תקרה לא ראה. העמודים נעלמו היכנשהו ממעל.
  הוא הביט מתחת לרגליו ולא ראה רצפה - רק את השתקפות העמודים
ראה. אבל השתקפותו לא הייתה שם, רגליו עמדו על משטח בלתי נראה,
אשר שיקף הכל מלבדו. הוא רקע עליו מספר פעמים, ונשמעו באולם
רקיעות רמות. אמנם רק לאחר כ-10 שניות חזרו הן אליו, מוחזרות
מקירות בלתי נראים, רחוקים הרבה קילומטרים ממנו.
  תומס החל לצעוד קדימה; אבל אז חשב שאם הקירות כה רחוקים,
אין לו למה ללכת לכיוון כלשהו, שכן הוא לא יגיע לשום מקום.
  הוא ניגש לאחד העמודים וליטף אותו בקצות אצבעותיו. העמוד
היה רטוב וחלק, ותומס צעד לעמוד הנגדי. אולם אז הוא חש כי משהו
השתנה. גבוה גבוה משהו זז. האוויר כמו נקרע וירק תמנון בעל עשר
זרועות. ותמס הבין שהעמודים נעלמו לא באינסוף, אלא בערפל שחור,
שלא הבחין בו קודם. וגם הוא הבין שהאור היחיד באולם נובע
מהעמודים - לבנים ובוהקים כמו שלדים, מפיצים סביבם אור חיוור,
אשר נבלע בערפל. והערפל הזה אכן התחיל לרדת למטה, לעברו,
ובמהירות הגיע עד הרצפה. הערפל היה חם ורטוב, והוא התעבה וירד
על הרצפה, על העמודים ועל תומס. הרצפה כוסתה בשכבה של נוזל
שחור חלק, אשר סוף-סוף שיקף את תומס, אבל אז הערפל ירד גם על
העמודים, והאולם הפך חשוך לגמרי.
  הערפל הרטיב את תומס במהירות, שערו נדבק למצחו, ומאפו נפלו
טיפות גדולות. הנוזל נכנס לפיו. היה לו ריח מוזר של טבק מעורב
בבנזין, וטעם זהה. תומס ניסה לנשום, נחנק, השתעל פעמים מספר,
אבל הבין שאם לנשום דרך האף הוא יחיה. הוא מישש בידיים שלא
ראה, מצא עמוד ובתנועה מהירה מחה ממנו את הערפל שהתעבה.
  כאן למטה היה קר. למעלה הערפל התעבה באיטיות. תומס הבין
לפתע שהנוזל כבר הגיע עד לירכיו והמשיך לעלות. באור הלבן של
העמוד תומס ראה שכמטר מעליו, אוחז בזרועותיו בעמוד, היה אותו
חייזר - תמנון - מביט עליו בעיניים גדולות אך מצומצמות, פועם
לעתים.
  טיפות נוזל שחור נזלו על העמוד. התמנון הפך מחוספס, ואז
נעלם כלל.
  בתחילה תומס רצה לברוח, אבל הבין שעדיף לו להישאר ליד
העמוד. הוא עמד בדומיה וחיכה. הערפל המשיך להתעבות, וכמו הגיע
ממקום כלשהו בלי הפסקה. כשרגליו של תומס פסקו לגעת ברצפה, כבר
לא יכל לומר באיזה גובה הוא. לבסוף הטמפרטורה החלה לעלות.
העמודים כאן היו רטובים פחות והאירו חלושות. הערפל כאן היה
רדוד יותר, ולבסוף כבר לא נראה יותר כלל, אולם הורגש.
  וכאן היה חם. חם מאוד, אולם ברור שפחות ממאה. שישים, העריך
תומס. הוא חיפש סביבו את התמנון, אולם לא מצאו. הוא תפס את
העמוד הזוהר ונאחז בו, עד שמהמעמקים הציץ ראשו החום של
החייזר.
  תומס נרתע.
  התמנון התקרב במהירות, בלי להוציא את זרועותיו מהנוזל
השחור.
  "מה לך?!" צעק תומס.
  "הרגע," שמע תומס קול גבוה ומלחשש, כלל לא כפי שציפה.
"הבאנו אותך לכאן..."
  "לאן? מה המקום הזה?"
  "זהו אולם העמודים. הבאנו אותך לכאן בשביל לדבר."
  התמנון קפץ מהמים, עטף בזרועותיו את העמוד ואת תומס, נמתח
אחורה והציב את ראשו מול ראשו של תומס, עיניו סגורות.
  "על מה? לדבר על מה?"
  "על האנושות."
   "אנושות?!" תומס זע וניסה להשתחרר מאחיזת התמנון - אשר כלל
לא נראתה חזקה והדוקה - אך לא הצליח. "מה אתה יודע על האנושות?
מאיפה אתה בכלל?"
  "אין זה חשוב מאין אני. אנחנו מגיעים אליכם. דרכך..."


פרק שלישי
העולם החיצוני

  תומס התיישב על המיטה, שטוף כולו זיעה קרה.
  "לכל הרוחות," מלמל. הוא עיסה את עיניו, את אפו וקם. הוא
צעד למטבח על רגליים כושלות, הודיע: "קפה שחור כמו קודם,"
ובזמן  שמכונות שונות מתחת לשולחן הכינו לו קפה, הוא ניגש
למראה, מתח מטה את עינו הימנית ופתח לבדוק אותה. לאחר שלא מצא
דבר ושמע שהקפה מוכן, הוא עזב את המראה ופנה לשולחן.
  כשגמר את הקפה, החליט הוא להתקשר לפיטר ולהודיע לו על מה
שקרה.
  פיטר לא ענה, ותומס ניחש שהוא עכשיו בחדר הוירטואלי של
הקורס, מן הסתם, מתעסק עם המחשב. ואין טוב לקטוע אותו מעבודתו
ולהתקשר לוידאו-פון הנייד שלו, ועל כן עדיף להתקשר מאוחר
יותר.
  הוא ביקש מהמחשב לקבוע לו תור לפסיכיאטר. התור נקבע לערב
המחר.
  לא טוב. ממש לא טוב. כנראה אלה אכן בעיות שכליות, חשב תומס,
צועד מקיר לקיר, מחדר לחדר. איך הם הגיעו לחלומיו האישיים?
מעניין, האם גם לפיטר יש חלומות מטורפים שכאלה?..

  כשהוא הצליח, סוף-כל-סוף, להשיג את פיטר, היה קולו של זה
שקט ומתוח.
  "אתה יודע," אמר הוא, "הזמנתי עוד רובוט. נשרף. נראה לי
שהקורס שלך הולך לעזאזל."
  "הלוואי רק הקורס."
  "מה עוד?" נרעד פיטר. "מה?"
  "זה נכנס אלי..."
  "?!"
  "הייתי עייף - מוות. נרדמתי. זה נכנס לתוך החלום שלי."
  "חלום? מילא, חלום. אתה יודע, חלומות זה רק מה שהראש שלנו
חושב. מובן שהראש שלך חשב רק על זה."
  "לא. זה... אתה צריך לעבור את זה כדי להבין..."
  "אולי. קבע תור לפסיכיאטר."
  "ואתה חושב שלא עשיתי את זה כבר?"
  "אה..." פיטר זע מהמסך, ומהרמקול נשמעו קולות מתכתיים
וחריקות. "שוב בעיות עם המחשב!" הודיע פיטר, כאשר פרצופו הסמוק
שוב הופיע מול המסך. "אתה יודע, תומי, אולי המחשב התקשר לאנשהו
והוציא משם איזה טירוף."
  "אולי..." השיב תומס. מן הסתם, היה זה הפיתרון ההגיוני
היחיד. אבל פיטר לא חלם את מה שחלם הוא, לכל הרוחות. אם בכלל
אפשר לכנות את זה חלום.
  "ולמה הרובוטים נשרפו?"
  "מן הסתם, יש במחשב קצר. הוא הרי כבה ולא נדלק."
  "כן?"
  "כן. תומי, תעשה לי טובה, תפסיק לדאוג, הכל יהיה  בסדר. אני
אגיד לך מה, תומי. אתה פשוט דואג יותר מדי. אתה יודע, תדבר עם
הפסיכיאטר שלך גם על זה."
  תומס לא התכוון לדבר על  זה עם הפסיכיאטר, אבל מתוך נימוס
הוא הסכים, נפרד וניתק. הוא הבין שפיטר לא חלם על שום דבר
שכזה, ובעצם, לא חלם על שום דבר כלל.
  מחר הוא לא היה צריך לבוא לקורס, ועד מחר החליט להישאר תקוע
בבית, בלי שום דבר לעשות.

  חדרו של הפסיכיאטר היה מרווח, אמנם הקירות כמו לחצו עליו,
למרות המרחק ביניהם. בחדר עמדו שתי כורסאות, ומול אחת מהן
שולחן. הקירות היו לבנים וקרים, כמו גם התקרה. לרצפה היה מודבק
שטיח עמוק מאוד, אשר הורגש מעבר לסוליות נעליו. אבל השטיח גם
כן היה לבן לגמרי, מה שיצר תחושה לא נעימה מאין כמוה.
  "שב," נשמע קול מהיכנשהו.
כשתומס התיישב על הכורסא (לבנה, כמובן), הקיר מאחורי הכורסא
השניה נפתח, ופנימה נכנס איש גבוה ורזה, בלע עצמות בולטות
וורידים כחולים, הבולטים בסמוך לעצמות. "לא נראה לך הצבע?" שאל
האיש, אגב התיישבות על הכורסא. לכשהתיישב, הוא הושיט ידו אל
מתחת לשולחן, והחדר הפך שחור. תומס חייך בעוגמה.
  "תשאיר את השטיח ואת הכורסאות שחורות, ואת הקירות והתקרה
תעשה במרקם עץ. זה ירגיע אותי."
  "ככה? דווקא רבים מעדיפים את הלבן."
  "על טעם ועל ריח אין להתווכח," השיב תומס, בעודו חוקר את
האיש. "אני לא אוהב חדרי ניתוחים."
  "אתה אצלי בפעם הראשונה, איני טועה?"
  "מימי לא הייתי אצל פסיכיאטר. לא היה צורך."
  "ועכשיו הופיע? אתה... אתה תומס אנדרסון?"
  תומס הנהן קצרות. האיש לחץ על משהו, ועל פניו של תומס ירדה
קסדה גדולה, שכיסתה את פניו כליל.


פרק רביעי
העולם הפנימי

  "מה, כבר?"
  תומס נרעד.
  הוא מצא עצמו שוב צף בערפל, בחושך מוחלט, צמוד לעמוד עבה
וחלק.
  "מה פתאום אתה מגיע? לא צפינו לבואך... מממ... לא..."
  "מי אתה?"
  תומס חש דגדוג בגבו, והוא נרעד שוב.
  "אני - אתה."
  "מה כוונתך?"
  "אני נכנס לראשך, אני הוא הקשר מהעולם שלי, ואתה משלך. אבל
למה הגעת? לא זימנתי אותך..."
  "אני אצל פסיכיאטר..."
  "פסי-? או..."
  "מה המקום הזה?"
  "אנחנו."
  "אתם? אבל היכן אתם?"
  "בכל. בערפל, בעמודים... בך..."
  "מהי צורתכם?"
  "צורה? עד כמה פרימיטיבי. אין לנו צורה. אני קיבלתי צורה
שכזו," מהערפל צף תמנון ענקי, שחור, ועם זאת, איכשהו, מפיק אור
-  לא לבן, לא צבעוני, אור היכול להאיר רק אותו, אבל זאת הוא
עשה, ותומס יכול היה להבחין בכל פרטיו. "לנוחיותך."
  "לנוחיותי?! אז למה לא צורת בן אדם?"
  "הו, היא כזו שברירית ודקה, מוטציה... לא מסוגלת לקיים עצמה
בדרך טבע... זה מעליב..."
  "מעליב..."
  "אבל למה באת?"
  "אני אצל פסיכיאטר, כבר אמרתי..." ענה תומס קצרות. "ובכלל,
למה אתה שחור פתאום? לא היית חום?"
  "אין לי זכרון לצבעים," ענה הוא. "ומה מסביר זה שאתה אצל
פסיכיאטר?"
  "הוא הלביש עליי איזו קסדה..."
  "קריאת מחשבות! טכנולוגיה מעצבנת..."
  "אתה לא הזיה שלי, במקרה?"
  "הזיה! אילו שטויות!.." התמנון נבלע בערפל, ותומס הרגיש כי
משהו דגדג את רגליו. לפתע הן נתפסו בחוזקה, והוא נמשך מטה אל
תוך החומר הסמיך שמתחתיו. תומס ניסה לעצור את נשימתו, אך
במהירות גילה שהנוזל נעלם כלא היה. הטמפרטורה עלתה בחדות.
  "זה כבר 80 בערך," אמר תומס. "אני לא יכול להמצא בטמפרטורות
כאלה... אין לכם קירור, או משהו?"
  "לא. אסור לתת לערפל להתקרר. תצטרך לסבול."
  תומס נזכר לפתע בשיטת קירור שהייתה קיימת בזמנו באסיה, עליה
שמע פעם. "אולי יש לכם חלוק פרווה, במקרה?.."
  "חלוק פרווה? אתה רוצה?" תומס מצא עצמו עטוף בחלוק פרווה
אפור, חגורה הדוקה סביב מותניו.
  "ותה חם..." הוסיף תומס.
  "גם תה?.."
  תומס גילה שבידו הימנית הוא מחזיק ספל תה חם, אם כי מעורב
מעט בטעם הערפל - טבק עם בנזין. אבל תומס שתה, משום שלהתקרר
צריך.
  "בוא, אם כבר הגעת."
  תומס הרגיש שהוא מרחף באוויר, לאט-לאט, אחרי התמנון הגדול.
לאחר זמן-מה הוא הבחין לפנים באור של עמוד. הם ריחפו עד אליו,
גבוה מעל הקרקע, וכשהגיעו, התמנון עצר לפתע.
  "התכונן," אמר התמנון.
  "למה?" רצה לשאול תומס, אך התמנון תפס אותו ברגלו ומשך אותו
במהירות אל תוך העמוד.


פרק חמישי
העולם החיצוני

  תומס פקח את עיניו במהירות.
  "ככה..." אמר הפסיכיאטר.
  תומס גילה כי אגרופיו קפוצים, וכולו שטוף זיעה.
  "טוב..." אמר הפסיכיאטר, בעודו מכניס איזה נתונים למחשב,
לוחץ בלי הרף על המקשים.
  "בסדר," קבע הוא לבסוף ונשען על כיסאו. "מקרה מעניין מאוד
של פיצול אישיות. אתה מהווה גם את עצמך, וגם את אותו חייזר, רק
שהוא נראה, בינתיים, רק בחלומותיך."
  "אבל הרי אני..."
  "בחלומותיך, המוח שלך עובד בעבור שני גופים - בעבורך ובעבור
אותו חייזר. זהו מאמץ גדול מדי בכדי לבצעו בזמן אמת..."
  "אבל מה עם התוכנה?.."
  "תוכנה?" תמה הפסיכיאטר לרגע. "אה, כן. נכון, היה לך זיכרון
מעורפל על זה. הוצאתי אותו במקביל. זה?"
  הקיר מאחוריו הפך לפתע למסך גדול, שעליו תומס ראה את אותה
סצינה באולם הסימולטורים.
  "תראה," אמר הפסיכיאטר, "הרי התוכנה מקבלת את תגובותיך דרך
המוח שלך. כנראה, איכשהו היא הראתה גרפית את חלומותיך. אם תביא
לי את מתכנת התוכנה, כדי שהוא יוכיח לי שהתוכנה הזו לא יכולה,
בשום אופן, לעשות זאת - אני אחשוב על זה שוב."

  תומס חזר לביתו מהורהר. מעולם לא חשב שיכול להיות לו "פיצול
אישיות"  - שהרי זה מושג שמשתמשים בו רק בסרטים או ספרים,
ומעולם לא האמין באמת שמשהו מוזר כזה יכול להתקיים. מה גם
שבאותם ספרים וסרטים שתי הדמויות הללו פעלו באותה המציאות,
באותם החיים. ועוד, שתיהן היו בני אדם - לא היה תמנון בעל
זרועות, שמעופף בתוך ערפל מסריח...
  הוא התקשר לפיטר והודיע לו על תוצאות הביקור אצל
הפסיכיאטר.
  "פיצול אישיות, תומי? דוקטור ג'קיל ומיסטר הייד, תומי?
אה?"
  תומס חייך בעגמומיות. "מעניין מי זה מי... מה עם המחשב?"
  "נשרף. לגמרי. נצטרך לרכוש חדש ולהעביר אליו את כל קבצי
הקורס שלך, אז בינתיים אתה בחופש. אבל אני מציע לך לא לזנוח,
אלא לטוס כחצי שעה ביום לפחות, כדי שלא תשכח איפה נמצא החלון
הקדמי."
  "בסדר," אמר תומס וסגר את המכשיר. הוא רצה לפעול לפי עצתו
של פיטר, אך כשניגש למכשיר הסימולטור בחדרו וכשנזכר כיצד שכב,
מכוסה כולו זיעה קרה, על מיטת האימונים בקורס, עזב את הרעיון
וחשב, שביום אחד הוא לא ישכח איך מטיסים חללית.
  לאחר שהחליט כך, תומס החליט החלטה נוספת וקבע, שבמצב רוח
עגום שכזה יהיה טוב לטייל מעט בחוץ ולנשום אוויר צח. הוא התלבש
ויצא החוצה.
  הנה הוא צועד לו בנחת על מדרכת האבן, והנה מולו הולך השכן
שלו ומברך אותו לשלום. ואין לו מושג, שאינו מברך את שכנו תומס
אנדרסון, אלא איש בעל פיצול אישיות, מטורף, משוגע, ואולי אף
אלים ומסוכן.
  ואולי שכנו, גם הוא בעל פיצול אישיות, משוגע ומטורף, הולך
וחושב שתומס, שכנו, אינו מברך אדם שהכירו, אלא איש משוגע
ומטורף, וחושב שאולי גם תומס אינו סתם איש... וכך עד אינסוף.
  אבל תומס התבלבל מכל המחשבות הללו ועזב אותן, ממשיך ללכת
הלאה, ושכנו כבר נעלם בכלל מן העין. ומה עם כל שאר האנשים? הנה
עובר לו גבר גבוה בחולצה קצרה אפורה ומכנסי ג'ינס. רגיל לגמרי.
אבל אולי גם הוא בן אדם משוגע, חולה בעל פיצול אישיות?
  ואולי עכשיו יש לו תחביב והוא מצייר משהו, ובעתיד יהפוך,
בזכות זה, לצייר מפורסם, אשר יצירותיו ימכרו במיליוני דולרים?
או פסל? או סופר?
  ואולי הוא יהיה איש רגיל לגמרי, לבוש חולצה קצרה אפורה
ומכנסי ג'ינס.
  תומס המשיך לצעוד, חולף על פני המוני  אנשים והמוני מחשבות,
שואל את עצמו שאלות שמדענים חשובים שאלו את עצמם - על משמעות
החיים, היקום, הזמן... - ובדיוק כמוהם, לא מצא תשובות.
  גם על אלוהים הוא חשב במהלך אותו מסע מוזר, יותר מנטלי מאשר
פיזי.
  האם קיים בכלל האלוהים? על זה חשב תומס כבר מקודם. פעמים
סבר כי קיים. פעמים נוכח לדעת שהוא אינו, וגם מעולם לא היה.
  אך אם הוא קיים, למה ברא אותנו? האם רצה לעשות איתנו משהו?
האם רצה להשתעשע איתנו? ואולי הוא בדיוק כמונו, רק ענק, כל כך
גדול, שאין אנו מבינים שזה הוא, כשאנו רואים אותו; ואותנו רק
רצה להעניק כמתנת יום-הולדת לבנו הקטן? ואם כך, מה יתן לו
ליום-הולדתו הבא?..
  או אולי אנו משחק מחשב של בנו הקטן, והוא לפתע ניגש, בוחר
לו מישהו ומשחק בו?
  ואנו, מה עם האנשים במשחקי המחשב שלנו? אולי הם בדיוק
כמונו, הולכים עכשיו ברחובות העיר שרק אתמול, במשך שעה, בנינו,
וחושבים: "האם אנו קיימים?.."
  ויאמר אלוהים: "ויהי אור", והדליק את המחשב...
  ומה אם אלוהים הוא היקום? ואנו רק תאים קטנים בגופו? והוא
גדל, מתרחב, אך מתישהו ימות?
  והרי רק גוף מאומן יכול לשלוט בשלמות בגופו. והיכן הוריו,
אחיו וילדיו?.. יקומים אחרים? והפיצוץ הגדול היה לידתו, או
מה?
  הוא עבר למחשבות על פשר החיים עצמם, מהרהר באפשרות שהוא תא
בגופו של אלוהים - או איש קטן, מצויר גרוע, במשחק המחשב של
בנו. הוא מצא עצמו מביט אל השמיים - כנראה, בחיפוש אחר שבבי
מחשב, או אולי איברי גוף.
  "נו, ומה דעתך על זה? שננסה לסגור את המחשב?.."
  כן, כנראה.
  דבר מוזר, החיים. האם אלוהים משער שאיזה תא בגופו מהרהר על
פשר קיומו?
  הוא מצא עצמו חוקר את ידו - כנראה, בחיפושו אחר תאים
שמהרהרים על פשר קיומם...
  אולי, בעצם, כולנו רק דף באיזה ספר שסבא-אלוהים קורא
לנכד-אלוהים לפני השינה.
  וחשב שכשיחזור הביתה, יהיה לא רע לחפש בספריו אחר יצורים
קטנים שהולכים ברחוב ומהרהרים על פשר קיומם.
  אומרים שמה שמבדיל את בני האדם מבעלי החיים זה חוש ההומור.
אולי.
  אבל מעניין יהיה לדעת, כיצד אנו מגדירים חוש הומור, וכיצד
מגדירים זאת בעלי החיים. חתולה המשחקת עם טורפה - האין זה חוש
הומור? אולי חולני, אולי אכזרי, אך זהו חוש הומור.
  ובכלל, האם חוש הומור הוא חוש שישי?.. או שהוא כבר שביעי,
אחרי כל השטויות עם רוחות הרפאים והטלפטיה?
  דברים מענינים אפשר לגלות כך על האדם.
  אומרים שכשנמות, תתגלה לנו סוף-סוף התשובה לשאלה זו - מהי
משמעות החיים ולמה אנחנו. יהיה עצוב לגלות, אם אנו נוצרנו רק
כדי לשעשע את בנו של אלוהים.
  מצד שני, יכול להיות שיש לנו איזו מטרה חשובה למענה נוצרנו;
אולי אנו אף הבריאה התבונית היחידה ביקום (ומכאן, שתומס הוא
פסיכי עם פיצול אישיות).
  ואולי מטרתנו היא להפוך להיות הבריאה התבונית היחידה ביקום,
דרך הריגת כל שאר הבריאות התבוניות, ולבסוף להשאיר את היקום
ללא בריאות תבוניות בכלל, לאחר שנשמיד את עצמנו.
  תומס גילה שצעד כבר הרבה מאוד זמן, ומכיוון שצעד בלי מטרה
מסויימת ובקו ישר, נכנס לסמטאות מאובקות, חשוכות ואפלות, וחשב
שהגיע הזמן לחזור. הוא הסתובב ופתח ללכת אחורה, חולף על פני
אותם הרחובות, לכאורה, אך שונים - לא אותן המכוניות, לא אותם
האנשים וגם לא אותן המחשבות עוברות בראשו של תומס.
  הוא חזר לביתו, התיישב על הספה ורוקן את ראשו ממחשבות.

פרק ששי
העולם הפנימי

  "הנה אתה!"
  "אני? איזה אני? איזה מהם? התמנון או האדם? ואיפה?"
  "תמנון? איזה תמנון? אתה אדם. אתה רק אדם, קטן וחלש, שמשמש
כשער. מה השטויות האלו? מהפסיכיאטר... עזוב אותו, שער. בוא."
  "איזה שער? למה אני? למה עכשיו, בכלל?.."
  התמנון לא ענה ולא התייחס.
  תומס הצליח לראות מולו זוהר של עמוד לבן, ומתחתו ערפל.
התמנון עטף בזרועותיו את תומס ונדבק לעמוד.
  בתחילה לא קרה דבר, אך אז ראשו של תומס החל להסתחרר, והוא
עצם את עיניו. כשפקח אותן, הוא מצא עצמו באולם ענקי, דמוי
כדור, עומד על פס מתכת ברוחב של כ-2 מטרים, אשר נמתח על קוטר
הכדור במקביל לפני השטח - או, מכל מקום, למרכז כוח המשיכה, כך
שתומס יכל לעמוד עליו וללכת עליו בקלות. הוא הביט סביבו וגילה
שהוא לבדו.
  הקירות התגלו כמתכתיים - כשתומס הקיש עליהם, נשמע צלצול.
הוא צעד צעד מהוסס לעבר המרכז. דבר לא קרה.
  "איפה אני?" לחש תומס בהיסוס. לאחר מכן אזר אומץ ושאל בקול
רם: "הי, יש גם מישהו? איפה אני?"
  אבל דבר לא קרה. לאחר זמן-מה, אשר נראה לתומס כשנה, חזרה
אליו שאלתו שלו בהד.
  "כן," ענה לה תומס באירוניה. "אני כאן. אבל אין לי שמץ של
מושג איפה זה."
  "אתה לא מנחש?"
  "מי זה?" נרתע תומס.
  "אתה לא מנחש?"
  "מי אתה? זה שהוביל אותי לכאן?"
  "זה. ואחר. ועוד אחד. ועוד רבים..."
  "מי זה?" תומס צעד אחורה ונצמד לקיר.
  "אנחנו. כולנו. זהו הגבול האחרון. השער האחרון לעולם שלך.
השער האחרון, והשער היחיד אותו איננו יכולים לעבור."
  "אבל מה אני עושה כאן?"
  "אתה תעביר אותנו דרך השער הזה... צעד למרכז הכדור."
  "אבל מה יקרה כשתעברו לעולם שלי?"
  "יקרה? יקרה... משהו..."
  "מה? איני מוכן להעביר לעולמי דבר שאיני מכיר..."
  "תכיר..."
  "אבל למה אתם רוצים לעבור לעולם שלי? מה רע בעולם הזה?"
  "צעד למרכז הכדור!"
  "ולמה אני?"
  "צעד למרכז הכדור!"
   תומס הרגיש שאינו יכול להתנגד. הוא לא ידע למה, אבל הוא
החל לצעוד על פני פס הברזל.
  "מה אתם רוצים?" שאל תומס בהיסוס, ממשיך ללכת.
  "אין זה חשוב עכשיו. צעד!"
  תומס צעד, חושב על מה שעומד להתרחש. כשהוא הגיע למרכז, הוא
נעצר, אך עדיין לא יכל לשלוט בגופו. הוא עמד במקום, בלא יכולת
לזוז.
  "הרגע," נשמע קול, אשר הגיע, כפי שנראה לתומס, מלמעלה. לפתע
תומס הרגיש, כאילו משהו עובר דרכו. הוא נאנק, התקפל לשניים
וירק לתהום מתחתיו.
  "אל תדאג," אמר שוב הקול, ותומס הרגיש שהקול מתקרב אליו.
"הכל יגמר עוד מעט..." הקול היה כבר ממש קרוב אל תומס, צמוד,
ואז תומס הרגיש שמשהו נוסף עבר דרכו.



פרק שביעי

  תומס ישב על הספה בביתו והביט בהשתוממות סביבו. לכאורה, דבר
לא השתנה. אותו החדר, אותו הבניין, ואותו הרחוב נראה מחוץ
לחלון. אנשים רגילים הולכים בנחת על מדרכת האבן. חולפים
מכוניות. ושום תמנונים בעלי עשר זרועות לא מעופפים בערפל בין
עמודים גדולים.
  "אני משוגע," סינן תומס בין שיניו, קם, ולאחר מחשבה נוספת,
התיישב שוב.
  "טיפות ולריאנה," נאנח הוא. "חבל שאין לי משהו טוב יותר...
ועוד תור לפסיכיאטר."

 
   הקשר נעשה. המסר נשלח. כולם עכשיו מגיעים, מוכנים
ומזומנים, עוברים דרך המעבר הדק, הרופף, ועוד מעט הכל יושלם.
  נשמעות לחישות מדי פעם. אפילו קולות רמים.
  כולך רועד מרוב התלהבות, מחכה לרגע, ומבין שרגע זה הולך
להיות היסטורי, ותוהה, באיזה כוכב לכת ואיזה יצורים יספרו
עליו.
  והנה גם מגיע תורך. ואתה רואה בחלל מולך סדק צר, ומתוכו
בוקע אור.
  אתה ניגש אליו, מביט פנימה בהתלהבות - ונכנס.

  "מה זה אומר, אדוני הפסיכיאטר? מה עליי לעשות?"
  "זה יכול לומר מספר דברים... זה יכול לומר שהמוח שלך התגבר
על ה"אני" האחר של התמנון, ועכשיו שוב הינך אדם רגיל לגמרי. זה
יכול לומר שהמוח התגבר על ה"אני" של האדם, ובקרוב תחשוב עצמך
חייזר לכל דבר. יכול להיות שההופעות של אותם חייזרים ישפיעו
עליך במידה רבה יותר עכשיו, וגם לא בחלומות. יכול להיות גם שזה
יוותר כפי שהיה..."
  "ומה אני מסיק מזה?"
  "נו, איני פרשן חלומות במצריים הקדומה, אני פסיכיאטר
מודרני."
  "ומה אני עושה?"
  "אתה... תראה, אני לא יכול לתת לך מרשם לכדורים שתוכל לקנות
בבית מרקחת. לבלוע שלושה ביום לפני האוכל ולהיות בריא בעוד
שבועיים... מהבחינה הזאת, הדבר היחידי שאני יכול להציע לך, הוא
כדורי הרגעה."
  "כבר לקחתי ולריאנה היום..."
  "ולריאנה זה כלום. אם תרצה, אתן לך מרשם מאוחר יותר." הוא
הרהר. "אנו נצטרך להפגש בקביעות ולקבוע מהי בדיוק הבעיה שלך.
לצערי, היא מסובכת מאוד, ולא הצלחתי להבינה עדיין."

  הנה, רואים כבר את האחרונים בטור הארוך הזה, מתקרבים לשער.
  כשהם יעברו, סוף-סוף יושלם המבצע הגרנדיוזי הזה - ויתחיל
המבצע הבא, הגרנדיוזי לא פחות.
  הנה הוא, האחרון בטור, רועד כמו עלה ברוח, המסכן, מתלהב כפי
שלא התלהב אף פעם.
  צועד פנימה - ועובר.

  "איפה אני?!" הזדעק תומס.
  רק לפני רגע הוא ישב על מכשיר הסימולטור בביתו, סבור שהוא
פסיכי, והנה עכשיו הוא מוצא עצמו בחדר קטן וקר, וממרכז רצפת
החדר מזדקר עמוד לבן זוהר ונעלם בתקרה הנמוכה. אך ניתן היה
לראות שהעמוד לא היה כאן, ושהוא גבוה יותר מהחדר - מרצפות
הרצפה נשברו מסביב העמוד ועלו בצורת חרות כלפי מעלה, ואילו
התקרה, שנשברה גם כן, יצרה חרוט הנכנס לתוכה. זה יצר רושם
שהעמוד עלה מן האדמה ונכנס לתוך התקרה.
  תומס קירב ידו לעמוד ונגע בו. העמוד היה חלק ולח, ותומס
השתכנע לגמרי שזה אחד מאותם העמודים שהיו בעולם הדמיונות שלו.
הבדיות. ההזיות...
  החדר היה אטום לגמרי. לא דלתות, לא חלונות. תומס מישש את
הקירות, אך לא גילה דבר. היו אלה קירות אבן אפורים, מכוסים
שכבה של אבק.
  הוא הוציא מכיס מכנסיו את הוידאו-פון הנייד שלו. אך זה לא
עזר - לא הייתה במקום זה שום קליטה, ונראה גם שלא הייתה שום
תחנה משדרת במרחק קילומטרים.
  תומס התיישב על הרצפה, נשען על העמוד. כיוון שלא היה לו דבר
לעשות, הוא החל לתהות: באיזה עולם הוא בכלל? האם זו הזיה או
אמת? אולי התמנונים האלו היו אמיתיים ועברו לעולמו, כפי
שאמרו?
  ואם זה רק הזיה, היכן הוא נמצא בעולם האמיתי? האם בביתו? או
שהוא הלך משינה, ועכשיו נמצא לא יודע איפה?
  תומס ישב, נשען בגבו על קיר החדר, ומאחר ששאלות אלו נשארו
ללא תשובה, החל להרהר על עניינים הרבה פחות קשורים אליו.
  פעם הוא הרהר על אלוהים. ואולי אותם חייזרים מוזרים - אולי
הם אלוהים? אבל מה אם הם, בכל זאת, פרי דמיונו? יוצא שהוא
האלוהים? של מי? של עצמו? או של כל העולם? או שכל אחד הוא
האלוהים של עצמו? או שכל אחד הוא אלוהים של כולם? הוא העלה
קודם רעיון שהיקום הוא האלוהים, שזהו אורגניזם גדול. ובעצם,
אטום; כיצד הוא מורכב? גרעין, ומסביבו אלקטרונים. מערכת השמש -
השמש, וסביבה כוכבי הלכת. אולי זהו אטום של משהו גדול,
והגלקסיה היא המולקולה? ואולי אלה אטומים של משהו זהה לגמרי
לעולמנו? אולי אנו CO2, אולי H2O, או H3O?.. וכל האטומים
בעולמנו, גם אלה מערכות כוכבים? ועל כל אלקטרון כזה יושב עכשיו
איש ומהרהר על העובדה שכוכב הלכת עליו הוא יושב הוא אלקטרון?
  והיכן אנחנו? האם בכלל יש סוף לשרשראות של כל היקומים הללו?
תוכנות מחשב, תאים הגוף, אטומים... האם יש סוף? או שכל דבר הוא
אלוהים, אפילו מולקולה?
  ומי ברא את כל זה, לעזאזל? מה מעל הכל? מה נמצא מחוץ
לשרשרת? אותם חייזרים?..

  אתה יוצא מהפתח, מתלהב כולך, ורואה עולם פרימיטיבי, כפי
שמעולם לא יכולת לדמיין.
  אתה עומד המום, ותוהה מה העם שלך שכח בחור הזה. אתה צועד
מספר צעדים ומהרהר איפה השער, ומה הוא עושה, והאם הוא יכול
להפתח שוב.

 השער, בינתיים, ישב בחדר קטן ומוזר ולא שם לב איך החדר הזה
החל להיעלם.
  הוא הבחין בזאת רק כשראה שהוא נמצא בשחור מוחלט, מרחף
בשקט.
  לפתע מהשחור בקעה המיטה של הסימולטור, ובעוד רגע הוא מצא
עצמו בחדרו, על אותה מיטה בדיוק.
  "נהדר," אמר תומס בקול. "איזה עולם זה עכשיו?"
  הוא קם מהמיטה באיטיות, ובחשש הביט על החדר סביבו. הוא
מעולם עוד לא הביט בחשש כזה על חדרו שלו.
  מצד שני, הוא לא היה בטוח כלל שזה אכן חדרו. כעת הוא יכול
היה לשער כל דבר.
  הוא צעד צעד לא בטוח ונאחז בידו במיטה מאחוריו, למען לא
לאבד לפחות אותה.
  הוא נתפס בידו האחרת בשרפשף, אשר עמד לידו, הרפה מהמיטה
וצעד צעד נוסף.
  לאחר מכן נאחז במיטת השינה שלו, ובעזרתה הגיע לדלת המובילה
לסלון.
  הכל היה רגיל.
  תומס היסס לרגע והרפה מהמיטה. דבר לא קרה.
  הוא חיכה עוד רגע, ועדיין דבר לא קרה.
  אז הוא החליט שנמצא בעולמו סופית (או, מכל מקום, שאחיזה
בעצם מוצק לא תעזור לו).
  אבל תומס עדיין לא נרגע סופית. אם כי הפסיק להיאחז פיזית,
הוא נאחז מנטלית. נאחז בכל כוחו המנטלי בעולם הזה.
  הוא עבר את הדלת ונכנס לסלון. הנה המטבח, הנה האמבטיה. הכל
רגיל. הנה הדלת המובילה החוצה. אבל מה נמצא בחוץ? איזה עולם?
ומי נמצא בעולם זה?
  הוא הביט למעלה, על התקרה השקופה מעליו.
  עננים, שמש. הכל רגיל לגמרי. ציפור בודדה קרעה את השמיים
והסתלקה.
  מעניין, תהה תומס, האם הציפור הזו רואה אותי? אם כן, כיצד
הוא מגיבה אלי? מן הסתם, היא לא מגיבה כלל. חולפת על פני
וממשיכה בדרכה, תרה אחר משהו שאיני יודע מהו. הוא צעד לדלת
ונגע בה בקצות אצבעותיו. הוא לא הרגיש דבר מוזר, ובעצם, לא ידע
מה ציפה לגלות.
  קורה שבני אדם עושים משהו, מבלי להבין למה הם עושים זאת.
ובכלל, בני אדם לעתים קרובות עושים מעשים מוזרים. בני אדם
מוזרים בעצמם, אם לחשוב על כך.
  תומס צעד מהדלת.
  "אני לא לוקח לא קפה לא תרופות," קבע תומס, מבלי להבין ממש
מה הוא רוצה להוכיח בכך.
  "אני אקח פשוט מים," אמר, לאחר מחשבה קלה.
  על השולחן הופיעה כוס מים. תומס לקחה ושתה את המים
במהירות.
  "מעניין," תומס אמר את מחשבותיו בקול, מבלי לשים לב לכך.
"האם יש בעולם טלפטים, מאגים, ובכלל דברים על טבעיים?"
  "מבחינה מדעית, לא קיימים דברים אלו, אם כי הוכחה חד-משמעית
לא ניתנה, "פלט רמקול היכנשהו על התקרה.
  "תודה, באמת, אבל אני לא צריך תשובה ברגע זה. אמרתי את זה
לעצמי."
  "בסדר," הרמקול השתתק.
  תומס לא ידע מה לעשות עכשיו. האם לצאת מהדלת? או שמא עליו
להישאר בביתו, שאליו עדייו לא פלש אף אחד? ומצד שני, הרי דווקא
פלשו... או שזה היה רק הסימולטור? ותומס החליט, שעליו לצאת,
בכל זאת.

  אתה עדיין תוהה מדוע מקום נידח זה נבחר בידי עמך, כשלפתע
אתה רואה את אותו שער עליו שאלת, יוצא אליך. מתוך העולם הזה
הוא יוצא החוצה, אליך, וכמו מזמין אותך ללכת אחריו, לתוך פנים
העולם הזה.
  אתה מחליט להתקרב, אך עדיין שומר מרחק, מחכה לפעולותיו.

  הכל נראה רגיל. הרחובות היו אותם הרחובות, רגילים למדי.
התהלכו בהם אותם האנשים. הכל היה זהה.
  לפתע תומס קפא במקומו.
  "עמוד," נשמע קול.
  "אני פסיכי," מלמל תומס.
  "עמוד. לקחנו כבר את החלק החיצוני של עולמך. בתחילה זה היה
קשה, אנו יודעים, אך כבר התרגלת, וכבר אינך שם לב להבדל. כעת
אנו הולכים להתעמק. הרגע."

  אותו החדר. אותו העמוד.
  "ממש נהדר," אמר תומס בקול. "פשוט נהדר, אין מה להגיד."
  לפתע על העמוד החלו להופיע בתים, רחובות מלאים באנשים, אשר
הלכו בנחת ונראה שלא חשדו במה שקורה. הדבר נראה כמו השתקפות,
ולא כאילו הם היו בתוך העמוד עצמו. אבל מסביבו היו רק קירות
אפורים, ולא היו שום אנשים או רחובות, אותם העמוד יכל לשקף.
  "זה כנראה אמיתי," אמר תומס, מבלי לפנות לאף אדם מיוחד, וגם
לא לחייזר. "זה יותר מדי מוחשי."
  כהצדקה לדבריו, החדר נעלם, ותומס חזר לביתו.
  תומס מצמץ.
  הוא עמד ליד הדלת, אך זו הייתה סגורה.
  "אבל פתחתי אותה..." אמר תומס בייאוש. "זהו. אני פסיכי. אני
לא יודע, אולי כשזה התחיל, הייתי עדיין רגיל, אבל עכשיו אני
בטוח השתגעתי, אפילו אם החייזרים האלה היו קיימים."
  תומס החליט ללכת לפסיכיאטר פעם נוספת.
  הוא פתח את הדלת.
  "אני," אמר תומס, "אני לא יודע, האם הם קיימים, אותם
חייזרים, או האם הם נמצאים רק בראשי, אבל אני יודע דבר אחד: הם
מנצחים."