הקאתי אתמול. זאת הייתה הפעם המיליון בחודשיים האחרונים, אני
לא יודעת למה, אל תשאלו אותי. לא ישנתי אתמול. אני לא ישנה כבר
שבועות, זאת אומרת אני כן אבל הלילה שלי אורכו כלילו של חייל
בחזית המלחמה, כך גם מנוחתי בשנתי הקצרה. כך שבעצם אני לא באמת
ישנה.
רק מנותקת כאשר עיניי עצומות, לא מודעת.
לעיתים קרובות אני בוכה. אני בתמימותי חשבתי שהתקופה הזאת
עברה, חשבתי שלא אבכה יותר.
אבל כעת אני רואה אותה שבה אלי.
 כמו במסדרון ארוך ארוך, לבן, כולו רצוף דלתות וכל חלונותיו
בעלי זכוכית חד צדדית  מבחוץ ניתן לראותי אך אני איני יכולה
לצפות החוצה.
אני רצה, רצה במסדרון בכל כוחותיי, מתאמצת להגיע לסופו, אך
איני מגיעה ליעדי הלא ברור. ויש לי אפשרות לפתוח כל אחת מן
הדלתות ואני לא יודעת למה אני לא מנסה ואיזה מהן לנסות.
ועכשיו שוב נתקפת  בחילה וצועדת חרש אל כיוון השירותים על מנת
להקיא שוב, ומנסה לחזור לישון, לא ישנתי אתמול.
אני לא מצליחה לאכול. זאת מעיין הרגשה כזאת שאני רעבה אבל מצד
שני כל מה שיכנס לפי יצא ממנו דקות אחדות לאחר מכן. אני שרויה
בבחילה נצחית כזאת, אז מה הטעם לאכול?

אני יודעת שהרבה זמן לא ניתן לחיות כפי שאני חיה, אז אני רק
מחכה לרגע בו אפול, אז אולי משהו במצבי ישתנה אולי סוף סוף
אוכל לישון.
הסיגריות אוכלות את קיבתי מבפנים יש הרגשה כמו שמשהו יושב
בבטני ומכרסם אותה מבפנים.
כאילו שפכו לתוכי איזה סוג של חומצה והיא מעכלת אותי, ממוססת
ומכלה. אז שוב אני בוכה. מהחולשה מהכאב מההרגשה בבטן מהעייפות
מהרעב מהבחילות ואני לא בטוחה איזה מבינהם הוא הסיבה האמיתית.
אבל אני רק רוצה לנוח, רק לישון.

כשלתי. וכאני נכשלת המוטיבציה שלי נעלמת. וכשלתי, ואין לי רצון
או כוח לנסות בשנית ואולי להכשל שוב, גיליתי את הייאוש.
ואני מרגישה כזאת חולשה. אפילו הזזת העט על מנת לכתוב את הכאב
נראת כמו מאמץ אדיר.
חולשה בה אני פשוט רוצה להכנס מתחת לשמיכה ולהשאר שם חודשים.
ללא כל צורך לתזוזה, ללא שום צורך או רצון לקום ולעשות משהו עם
עצמי.
וכבר כל כך כבד לי וכל כך חלש וחשוך לי פה,
והחיים שלי נופלים עלי בהילוך איטי, אני רואה הכל לאט לאט נופל
עלי. ואני חלשה, ואין לי כוח להרים את ידי אל עיניי על מנת
לנגב את דמעותי שנשטפות  על לחיי כמו מפל פסטורלי על בובת
פורצלן.
וחשוך לי פה, ואני רוצה לישון, רק לישון.