היא הלכה ברגל אל הים. זה היה ממש מפתיע כי ההליכה אל הים
מהבית שלה לקחה כשעה-שעתיים בקצב מהיר. היא לא נהגה ללכת
הליכות כאלה ארוכות ועוד הליכה שכזו בלי סיבה מיוחדת. היא הלכה
ולא חשבה על כלום. רק השם שלו התנגן לה בראש כל הדרך בצורה
מונוטונית. היא הגיעה לשם מזיעה כולה ותשושה. אבודה בין ים
המתרחצים.

ודווקא היום הים היה שקט בצורה מעצבנת. דווקא כשרצתה שיסער
וישתולל בדיוק כמו ליבה. היא הייתה מוזרה ושונה בבגדיה הפשוטים
כשכולם מתהלכים בבגדי ים נוצצים בשמש החמה. אז מצאה לה פיסת
חול והתיישבה בלי משים. אבל גם שם לא היה לה שקט בין כל הילדים
שהתרוצצו על החול והגברים ששיחקו מטקות.

פתאום הכל נהיה אפור וטעם מר התגנב לה לפה. כנראה המלח של הים
משפיע לה על המוח יותר ממה שחשבה כי פתאום ראתה אותו. החיוך
המקסים שלו פצע את ליבה והיא כמו מראה התרסקה לאלפי חתיכות.
הוא התקרב אליה עם משקפי השמש שלו , חייך ,הסיר אותם, העיף
עליה מעט חול וקרא:
"היי ילדה, מה את עושה כאן?"
והיא זרקה לו חיוך עדין שלא היה בצבע אפור כלל ושאלה: "עם מי
באת?"
והוא הצביע לאחור, היא הביטה וחיוכה המזויף קפא, היא ידעה
שהגיע הזמן. היא קמה וניסתה להתגבר על העיגולים השחורים שריצדו
סביב עינייה, היא הלכה לעבר המים, הורוד של השמיים התערבב עם
ארועי הלילה הקודם והמלח של המים התערבב עם המלוח של עינייה.
היא הרגישה שהיא שוקעת ולא נאבקה.

היא שמעה צעקות עמומות וידעה שהאפור הזה לא יחזור עוד לעולם.