לאימא של ליבי
אם היו לי מספיק מלים כדי לבטא מה שאני מרגישה עכשיו.. כמה
כעס, כמה אכזבה, כמה עלבון.
את, עובדת סוציאלית, מבינה בפסיכולוגיה, עוסקת באנשים.
רק כשזה לא נוגע לילדה שלך?
הברזל הרותח שמכה לי בלב, חומם ע"י הפרימיטיביות שלך.
את קוראת לעצמך מישהי שעוסקת בחינוך? איזו מן מחנכת את?
מחנכת את הילדה שלך לשאוף לנורמטיביות, גם במחיר האהבה? גם
במחיר האושר?
וכשיהיו לה 7 ילדים ובעל מקריח, את חושבת שאז היא תהיה
מאושרת?
עכשיו את נזכרת לעטוף אותה בחיבוק אוהב. כשהיא נחשבה "סוררת"
דחית אותה, נעלבת ממנה?
הרי היה לה הכל. אהבה, בת זוג, עבודה טובה, חברים שהקיפו אותה.
כולם יודעים להעריך אותה. אף אחד לא מפחית מערכה.
היא לסבית.
נולדים עם זה. זו לא מחלה, אי אפשר להירפא מזה. אי אפשר לקחת
אנטיביוטיקה ולקוות שיעבור.
במילון, בערך "צרות אופקים", מופיע השם שלך. אבל זו לא רק את,
כמובן. הרי ברגע שהיא החליטה לחזור לדרך הישר כולכם סבבתם
אותה. חיבקתם אותה. נתתם לה חיזוקים חיוביים.
בסוף היא תגיע למסקנה שהיא לסבית. היא לא יכולה לברוח מזה.
אני רק מקווה, בין השאר, שהיא לא תתפשר ותתחתן עם גבר, רק כדי
לרצות אתכם.
בוודאי שאני כועסת גם עליה. החולשה העיקרית היא בה. אבל את
חנכת אותה.
על פי הערכים שלך היא גדלה. ערכים מקולקלים.
סיון |